בר"מ 2678-23 בר"מ 2678-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 1.2.2023 (עמ"ן 17769-11-22, סגן הנשיאה א' קולה). בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית בית שאן (להלן: ועדת הערר או הוועדה) מיום 14.7.2022.

2.עניינו של ההליך שבפני בשומה העדכנית שערך המשיב, מנהל הארנונה בעיריית בית שאן, למבקשת, חברה לייצור מרכבי רכב, בגין חיובי ארנונה לשנים 2021-2015. ביום 29.11.2021 המבקשת הגישה השגה על השומה. ביום 24.1.2022 פנה בא-כוח המשיב לבא-כוח המבקשת באמצעות הדואר האלקטרוני וביקש כי יסכים למתן ארכה של 30 ימים להחלטה בהשגה. בו ביום מסר בא-כוח המבקשת את הסכמתו "לאורכה המבוקשת", בכפוף לכך שלא יינקטו נגד המבקשת הליכי גבייה עד להכרעה בהליך. יצוין כי בהמשך ההתכתבות בין הצדדים הבהיר בא-כוח המשיב כי הארכה נדרשת על רקע מגפת הקורונה ונוכח העובדה שאנשים רבים נמצאו באותה עת בבידוד. ביום 28.2.2022 המשיב הודיע למבקשת על דחיית ההשגה.

3.ביום 30.3.2022 המבקשת הגישה ערר על ההחלטה לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר או החוק). טענתה המקדמית של המבקשת בכתב הערר התבססה על סעיף 4 לחוק, הקובע כך:

"(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה;

(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5 תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום" (ההדגשות הוספו – ד' ב' א').

בהתאם לכך, על מנהל הארנונה להשיב על ההשגה בתוך 60 ימים, ואם לא עשה כן ייחשב הדבר כאילו קיבל את ההשגה. זאת, למעט אם ועדת הערר האריכה את המועד למתן התשובה בתקופה שלא תעלה על 30 ימים.

4.המבקשת טענה כי המועד האחרון להחלטה בהשגה היה יום 27.2.2022 – תשעים ימים מיום 29.11.2021, המועד שבו המציאה המבקשת את ההשגה לידי המשיב. על כן, כך נטען, ההחלטה שהומצאה למבקשת ביום 28.2.2022 ניתנה באיחור של יום. בהתבסס על כך, טענה המבקשת כי דין ההשגה להתקבל באופן אוטומטי.

5.מנגד, המשיב טען כי המועד האחרון לקבלת ההחלטה היה יום 1.3.2022, ועל כן זו ניתנה במועד. המשיב הטעים כי מניין 60 הימים מיום הגשת ההשגה הסתיים לכאורה ביום 28.1.2022, שהיה יום שישי. בהמשך לכך, נטען כי לפי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפרשנות), ימי מנוחה שהם הימים האחרונים בתקופה קצובה מיום פלוני אינם נמנים בה, ועל כן המועד שבו הסתיים מניין 60 הימים מיום הגשת ההשגה היה הלכה למעשה ביום ראשון 30.1.2022 (ולא ביום שישי). בהתאם לכך, טען המשיב כי יש למנות את 30 ימי הארכה שעליהם הסכימו הצדדים רק החל מאותו מועד, כך ש-30 ימי הארכה הגיעו לקיצם ביום 1.3.2022, ובהתאם לכך ההחלטה בהשגה ניתנה בזמן.

6.ועדת הערר הורתה על קבלת ערר, וקבעה כי יש לראות את השגתה של המבקשת כאילו התקבלה, בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק הערר. ועדת הערר עמדה על כך שעל-פי ההסדר שבחוק אף מתן הארכה חייב פנייה אליה, דבר שלא נעשה. הוועדה הבהירה כי יש למנות את הימים הקבועים בסעיף 4 לחוק הערר ברצף מיום הגשת ההשגה, כך ש-30 ימי הארכה יימנו מהיום ה-60 הקלנדרי. הוועדה קבעה כי לשונו של סעיף 4(ב) לחוק הערר מלמדת כי המחוקק התכוון להחילו בצמצום, ולתת ארכה רק בהינתן "טעמים מיוחדים שיירשמו".

7.המשיב הגיש ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. בערעור טען המשיב כי ועדת הערר שגתה כשביססה את החלטתה על כך שלא ניתן אישור מטעמה לארכה, טענה שכלל לא הועלתה בפניה. לאחר מכן, המשיב חזר על טענתו לפיה על-פי סעיף 10 לחוק הפרשנות יש לראות את ההחלטה ככזו שניתנה במועד. לבסוף, טען המשיב כי נוכח חומרת הסנקציה המנויה בסעיף 4(ב) לחוק הערר, ופגיעתה בקופה הציבורית, יש להשיתה רק במקרים שבהם אין כל ספק באשר לקיומו של איחור במתן ההחלטה.

8.המבקשת מצדה טענה כי יש לדחות את הערעור. בעשותה כן ציינה המבקשת כי היא נכונה לראות עצמה מחויבת להסכמה בעניין הארכה. אולם, היא הוסיפה וטענה כי על-פי ההלכה הפסוקה סד הזמנים להגשת תשובה להשגה הוא קשיח ואף איחור של יום אחד יספיק להפעלת הסנקציה שבסעיף 4(ב) לחוק הערר. המבקשת עמדה על כך שוועדת הערר אינה בעלת סמכות להאריך את מועד ההגשה מעבר ל-90 ימים, ומקל וחומר שהמשיב עצמו לא יכול היה להחליט על כך.

9.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והורה על החזרת הערר לוועדה כדי שזו תדון בו לגופו. בית המשפט המחוזי ציין תחילה כי נוכח הסכמת המבקשת למתן הארכה, לא יידרש לנימוק לפיו היה על הוועדה לאשר אותה. בית המשפט המחוזי קבע כי הפרשנות העדיפה של סעיף 4(ב) לחוק הערר היא ש-30 ימי הארכה יחלו להימנות רק מתום תקופת 60 הימים, כך שאם זו הסתיימה ביום שבתון, כבמקרה דנן, מניין הימים הכולל יעלה בפועל על 90 ימים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי יש לתת את הדעת לרקע לבקשת הארכה – תקופת הקורונה – אשר במהלכה הוציא מנהל בתי המשפט הוראה מיוחדת לפיה יש לנהוג באופן ליברלי בבקשות דחייה ואורכות. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי היה על ועדת הערר לראות בנימוקיו של המשיב "טעמים מיוחדים" כהוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר.

10.ביום 2.4.2023 הוגשה הבקשה שבפני, המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי המחלוקת הפרשנית בעניינה חורגת מעניינם של הצדדים ועל כן מצדיקה דיון ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין, המבקשת חוזרת, בעיקרו של דבר, על הטענות שהציגה בפני הערכאות הקודמות, ומדגישה את חובת תום הלב המוגברת שבה נדרש המשיב לעמוד.

11.ביום 3.4.2023 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 5.6.2023. בעיקרו של דבר, המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה על הסף, וכי מכל מקום, יש לדחותה גם לגופה, נוכח הטענות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי.

12.לאחר שבחנתי את הבקשה אני סבורה שדינה להידחות. מסקנתי זו מבוססת על כך שהבקשה אינה עומדת באמת המידה שנקבעה לכך בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שחלה במקרה זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. אכן, ההכרעה בבקשה כרכה בתוכה גם שאלה פרשנית, אך זו התעוררה בענייננו באופן שנטוע במידה רבה בנסיבותיהם הקונקרטיות של הצדדים (הסכמת הצדדים ונסיבות תקופת הקורונה). כך, השאלה הפרשנית אינה מתעוררת באופן "נקי", אלא בצמידות לאופן שבו ניתנה הארכה במקרה דנן. על כן אין זה המקרה המתאים להענקת רשות ערעור. בנסיבותיו של המקרה, אף אינני סבורה שנגרם למבקשת עיוות דין. כל זאת, מבלי לגרוע מן החשיבות הנודעת להקפדה על קבלת ההחלטות בלוחות הזמנים שנקבעו בחוק הערר, ובהחלת הסנקציה הקבועה בו במקרים המתאימים (ראו למשל: עע"ם 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ (2.6.2014)).

13.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.