בר"מ 2687/10 יקב דלתון בע"מ נ. מנהל הארנונה של המועצה האזורית מרום הגליל

1.

בבעלותו של המבקש מתחם הכולל מבנים ושטחי קרקע, המשמש כיקב לייצור יינות. המתחם מצוי בתחום שיפוטה של המועצה האזורית מרום גליל (להלן: המועצה ). המבקש חויב בתשלום ארנונה כללית בגין השטח הבנוי שביקב (להלן: הנכס ), אשר סווג לפי הקטגוריה הקבועה בסעיף

315 לצו הארנונה של המועצה ("תעשיה מכל סוג למעט תעשיה מסוג בתי בד ותעשית היי-טק"). בחודש מרץ 2005, פנה המבקש למשיב בהשגה על הסיווג האמור, וטען כי יש לסווג את הנכס כבית-בד לפי סעיף 321 לצו הארנונה. בקשתו נדחתה, והוא ערר עליה לוועדת הערר לענייני ארנונה של המועצה (להלן: הוועדה ). בחודש פברואר 2008, ניתנה החלטת הוועדה, שלפיה הפעילות המתבצעת ביקב זהה לחלוטין לפעילות המתבצעת בבתי בד, ועל-כן תעריף הארנונה שבו מחויב המבקש, אמור להיקבע בהתאם. ערעורו של המשיב על החלטה זאת התקבל על-ידי בית משפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אשר החזיר את הסוגיה לפתחה של הוועדה, וזאת עקב פגמים טכניים ומהותיים שנפלו בהחלטתה. בחודש ספטמבר 2009, נתקבלה על-ידי הועדה החלטה נוספת, שבה היא שבה וקבעה כי "שטח היקב... יוגדר בקטגוריה של בית בד, וזאת לאחר שנשמעו טענות הצדדים בנושא כמו כן יציאת וועדת הערר לשטח", וכן כי "שאר המבנים במתחם יחויבו בהתאם להחלטת מנהל הארנונה בהתאם לקטגוריות שאליהן הם משתייכים". גם על החלטה זאת ערער המשיב לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת, בטענה כי נפלו בה פגמים טכניים ומהותיים. בין היתר, נטען כי ההחלטה אינה מנומקת כראוי; כי הדיון התנהל בפני מותב חסר של הוועדה; וכי ההחלטה אינה חתומה בידי כל חברי הוועדה. נוכח פגמים אלו, ועל-מנת לייעל את הדיון, הסכימו הצדדים כי בית המשפט המחוזי יחליט בעניין סיווגו של הנכס, וזאת במקום להחזיר את התיק לוועדה לשם דיון מחודש. משכך, לא דן בית המשפט המחוזי בפגמים שנפלו בהחלטת הוועדה אלא דן מחדש בשאלת סיווגו של הנכס לגופה.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט ב' ארבל ) קיבל את ערעורו של המשיב. ראשית, נקבע כי לא ניתן להפריד בין חלקיו השונים של הנכס ולסווגם בנפרד כפי שעשתה הוועדה בהחלטתה השנייה, וזאת משום שהמבקש עושה בנכסיו "שימוש מעורב" המיועד למטרה אחת. לעניין סיווגו של הנכס, קבע בית המשפט – לאחר שהחיל את המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה על הנכס – כי יש לסווג את הנכס כולו כ"תעשיה" (סוג נכס 315). בית המשפט שלל את האפשרות לסווג את הנכס – שהוא כאמור יקב לייצור יין – כ"בית בד" (סוג נכס 321), כפי שעשתה הוועדה, שכן, לפי קביעתו, מדובר בפרשנות מרחיבה ובלתי-ראויה אשר עלולה "לפרוץ פרץ רחב ביותר בכללי הפרשנות התכליתית". לעניין זה, העיר בית המשפט כי תהליכי היצור בבית הבד שונים מאשר ביקב, ולכן אין להחיל את הסיווג "בית בד" גם על יקבים.

לפסק-דין זה מכוונת הבקשה שלפניי למתן רשות ערעור.

3.

המבקש טוען כי בית המשפט קמא שגה בכך שהפך את הכרעת הוועדה תוך חריגה מההלכה הפסוקה, שלפיה התערבות שיפוטית בהחלטת רשות מינהלית תיעשה במשורה בלבד. עוד נטען כי בית המשפט התערב בקביעותיה העובדתיות של הוועדה, וקבע קביעות עובדתיות חדשות מבלי שאלה נטענו והוכחו על-ידי המשיב. המבקש מוסיף כי בית המשפט התעלם מטענות הצדדים וחרג מגדרי המחלוקת ביניהם. באשר לפרשנותו של בית המשפט לסיווג "בית בד", נטען כי היא אינה עולה בקנה אחד עם כללי הפרשנות הנהוגים. לבסוף, נטען כי קביעתו של בית המשפט בדבר השימוש המעורב שעושה המבקש בנכס אינה מתבססת על ראיות, ואף אינה עולה בקנה אחד עם נכונותו של המשיב עצמו בעבר, לפצל את הנכס לשם סיווג ארנונה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, מסקנתי היא כי דינה להידחות. ראשית, לעניין התערבותו של בית המשפט קמא בממצאיה של הוועדה. משקלן של ההלכות שמצטט המבקש באשר להיקף ההתערבות המצומצם של בתי המשפט בביקורת על החלטות מינהליות, הינו מוגבל שעה שהצדדים עצמם הסמיכו את בית המשפט לדון לגופן של טענות. נוכח הסכמה זו, ביצע בית המשפט בדיקה מחודשת מטעמו של התשתית העובדתית, ומשכך, לא היתה מניעה כי יקבע בהתאם ממצאים שבעובדה. יתרה מכך, ולמעלה מן הצורך ייאמר כי עיון בהחלטתה השנייה של הוועדה מעלה כי כלל לא נקבעו בה "קביעות עובדתיות", וכי האמור בה נסמך על ניתוח משפטי של שאלת סיווגו של הנכס. עוד יש לזכור, בהקשר זה, כי בסופו של יום השאיר בית המשפט את ההחלטה המינהלית של מנהל הארנונה בעינה.

לגופם של דברים, בית המשפט קמא דחה את הפרשנות המרחיבה שהציע המבקש לסיווג "בית בד", וקבע כי יקב לייצור יין לא יכול להיכלל תחת הגדרה זאת. בעשותו כן השתמש בית המשפט המחוזי בכללי הפרשנות המקובלים ויישמם על השאלה הספציפית שנקרתה בפניו. לפנינו שאלה נקודתית שנסבה על סעיף בצו ארנונה פרטני, אשר נידונה בפרוטרוט על-ידי בית המשפט המחוזי, וניתנה בה החלטה סבירה על-פניה. משכך, לא מצאתי כי נסיבות המקרה מצדיקות לסטות מן ההלכה כי שאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה אינה מהווה, ככלל, עילה למתן רשות ערעור (ראו: בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו

(לא פורסם, 24.3.2009 ) סעיף 12 והאסמכתאות המובאות שם (להלן: עניין מילים )).

גם בטענות האחרות שהועלו בבקשה, לרבות בעניין הכרעת בית המשפט בנושא פיצול הנכס לצרכי סיווג, לא מצאתי כי יש עילה למתן רשות ערעור. עניינה של שאלה זו הוא ביישום ההלכה הפסוקה על נסיבות המקרה, וכפי שנקבע בעבר אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו: עניין מילים, סעיף 13 והאסמכתאות שם)).

נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.