בר"מ 2726/14 החקלאי באר יעקב - אגודה שיתופית בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנון

1.

ביום 13.7.2007 הגישו המבקשים למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) תובענה לפיצוי בגין פגיעה במקרקעין על ידי תכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. התכנית הפוגעת – מח/170 – פורסמה למתן תוקף ביום 14.7.2004 וצוין בה כי היא מצויה במרחב התכנון של המשיבה. לאחר שהמשיבה דחתה את התביעה, הגישו המבקשים ערר על ההחלטה שנדון לפני ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה. ביום 3.11.2013 החליטה ועדת הערר לאמץ את חוות דעתו של השמאי המייעץ שמינתה, קיבלה את הערר וחייבה את המשיבה לשלם למבקשים פיצוי בסכום של למעלה מ-5,000,000 ש"ח. או אז גילתה המשיבה לראשונה, לטענתה, כי ביום 22.12.2003 הועבר שטח התכנית מתחום התכנון שלה לתחום התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמלה מכוח צו תכנון (המרכז), התשס"ד-2003 (להלן: צו התכנון ). המשיבה הגישה לוועדת הערר בקשה לעכב את ביצוע החלטתה בטענה כי נפלה טעות בזכות הגורם שנגדו הוגשה התביעה. ועדת הערר דחתה את הבקשה בקובעה: "את ה'טעות' ראוי ליישב בין שתי הוועדות המקומיות ולא להביאה לפתחה של ועדת הערר, בוודאי שלא לאחר שנים כה רבות ולאחר סיום ההליכים ולא ראוי בנסיבות העניין גם להביאה לפתחם של העוררים, כאשר המשיבה 'עלתה' על טעותה רק עת הגיע לפתחה מועד התשלום לאחר סיום ההליכים הכה מרובים. הבקשה נדחית".

2.

המשיבה הגישה ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר ובד בבד ביקשה לעכב את ביצוע החלטתה. ביום 15.1.2014 נעתר בית המשפט קמא לבקשה והורה על עיכוב ביצוע. המבקשים הגישו בקשת רשות לערער על החלטה זו, וביום 6.4.2014 דנתי בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער וקיבלתי את הערעור, במובן זה שהוריתי על ביטול ההחלטה והשבת העניין לבית המשפט קמא למתן החלטה מנומקת (בר"ם 1207/14). ביום 7.4.2014 ניתנה ההחלטה חדשה בבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט קמא (כב' השופט י' שינמן ) קיבל את הבקשה בקובעו כי הערעור מעורר שאלות לא פשוטות בלשון המעטה של עובדה ומשפט; כי המשיבה חויבה לשלם למבקשים סכום לא מבוטל ויש חשש ממשי כי אם ישולם והערעור יתקבל יהיה קושי לגבותו בחזרה; כי אין לומר בוודאות בשלב זה כי אין למבקשים אשם תורם בכך שלא תבעו את הגורם הנכון – ולנוכח כל אלה נוטה מאזן הנוחות באופן מובהק לטובת המשיבים. מכאן הבקשה שלפניי.

3.

המבקשים טוענים, בתמצית, כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, מהטעם שהמשיבה העלתה את הטענה בדבר הטעות לאחר שניתנה החלטת ועדת הערר; כי התביעה לפיצוי הוגשה לוועדה המקומית שהתכנית דנן נמצאת בתחום שיפוטה בהתאם להודעה על פרסום התכנית למתן תוקף שפורסמה לאחר פרסומו של צו התכנון ולכן פעלה כדין; כי לא הוכח שיקשה להשיב את המצב לקדמותו אם ביצוע ההחלטה לא יעוכב והערעור יתקבל; וכי אין בפי המשיבה טענות לגופו של סכום הפיצוי, ועל כן ככל שהמשיבה תשלם את הסכום האמור, היא תוכל להיפרע אותו מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמלה, שבתחום שיפוטה מצויה התכנית, לפי הנטען.

4.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי החלטתה לדחות את תביעת המבקשים כמו גם החלטת ועדת הערר ניתנה בחוסר סמכות, משנמצא כי התכנית עברה לתחום שיפוטה של ועדה מקומית אחרת ועל כן סיכויי הערעור להתקבל גבוהים; כי יש חשש שאם הסכום ישולם, לא יקשה להשיב את המצב לאחור אם הערעור יתקבל; וכי הואיל והערעור קבוע לשמיעה ליום 6.7.2014, מן הראוי להיעתר לבקשה. לבסוף נטען כי בית המשפט קמא הציע לצדדים לפתור את המחלוקת בהליך של גישור וביטול עיכוב הביצוע עלול לפגוע בהצלחתו של הליך כזה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבה, באתי למסקנה שדינה להידחות. כידוע, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין בוחן בית המשפט שני שיקולים שקיימת ביניהם "מקבילית כוחות": מאזן הנוחות וסיכויי הערעור (בר"ם 2874/11 מלכה אנגלסמן ושות' -משרד עורכי דין נ' משרד האוצר -אגף החשב הכללי -מינהל הדיור הממשלתי , פסקה 8 (27.6.2011)). בענייננו, לא מצאתי עילה להתערב במסקנת בית המשפט קמא שלפיה הערעור שלפניו מעורר שאלה הראויה לדיון (בלא שאני מביע כל עמדה לגופו של עניין). לכך יש להוסיף כי הערעור קבוע לדיון במועד קרוב (6.7.2014), והנחתי היא כי פסק הדין יינתן בתוך זמן קצר יחסית. בהינתן מקבילית הכוחות האמורה, צירופם של שני אלה מטה את כף שלא להתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם הונחה תשתית מספקת לכך שיקשה להשיב את המצב לקדמותו ככל שפסק הדין לא יעוכב והערעור יתקבל).

6.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.