בר"מ 2731/10 סוניה טירישקין נ. משרד הפנים

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ק' ורדי), בגדרה נדחתה בקשת המבקשות למתן הוראות והבהרה ביחס לצו ביניים קודם שהוצא בעתירתן.

2.

המבקשת 1 (להלן

גם:

סוניה ) היא בעלת מעמד ארעי בישראל (מחזיקה באשרת שהייה מסוג א/5 וזאת בעקבות בקשה שהגישה לקבלת מעמד מכח נוהל "ילדי זרים" נוכח העובדה שיש לה, לטענתה, שני ילדים "מזכים", ילידי 1990 ו-2002). המבקשת 2 (להלן גם: לריסה ) היא נתינת קזחסטן, אשר בתאריך 21.2.2010 הגיעה לישראל לאחר שקיבלה בקונסוליה הישראלית בקזחסטן, בתאריך 5.2.2010, אשרת תייר מסוג ב/2 שתוקפה עד לתאריך 4.5.2010. על פי האשרה, היא רשאית לשהות בישראל תקופה בת חודש אחד. המבקשות מגדירות את עצמן כבנות זוג ומבקשות לאפשר להן לקיים תא משפחתי בישראל. עם נחיתתה בנמל התעופה בן-גוריון בתאריך 22.2.10, עוכבה לריסה לצורך תשאול ולאחר מכן נמסר לה כי היא מסורבת כניסה לישראל ועומדת בפני גירוש. הנימוקים לסירוב לאפשר לה להיכנס לארץ היו: חשש להשתקעות, סתירה בין גירסתה באשר לסיבות הגעתה לארץ לבין גרסתה של חברתה, סוניה, שבעבר אף ביקשה להזמין את לריסה לארץ באמצעות משרד הפנים וסורבה. כן נטען כי האשרה שבידי לריסה לא היתה מתאימה.

3.

בשעת לילה מאוחרת באותו יום הגישו המבקשות עתירה מינהלית לבית המשפט הנכבד קמא ובגדרה ביקשו צו ביניים שימנע את הרחקתה של המבקשת 2. כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן

הורתה, לאחר קבלת תגובת המשיב, על הוצאת צו ביניים שימנע את הרחקתה של לריסה מן הארץ ויחייב את המשיב לאפשר לה להיכנס ארצה בתנאים. עוד נקבע כי כניסתה של לריסה לארץ תותנה בהפקדת ערבות בסכום של 500 אירו במזומן וכן חתימה על התחייבות לפיה תעזוב את הארץ לא יאוחר מתאריך 5.3.2010. לגבי מועד זה צוין בהחלטה כי הוא יום פקיעת האשרה על פי תגובת המדינה. עוד נקבע כי לריסה תתחייב להציג בפני שלטונות ההגירה כרטיס טיסה למועד זה, תוך שלושה ימים (החלטה זו תכונה להלן: ההחלטה המקורית ).

אחרי שניתנה ההחלטה המקורית, לאחר חצות הליל, התברר כי בטרם שהגיעה ההחלטה לידי המשיב, הורחקה כבר לריסה מן הארץ והוחזרה לקזחסטן, אף על פי שהמשיב ידע על הגשת העתירה הדחופה ואף מסר תגובה מקדמית לנטען בה. על כן הגישו המבקשות, בתאריך 23.2.2010, בקשה למתן צו עשה, בגדרו ביקשו לכוף את המשיב לציית לצו הביניים מתאריך 21.2.2010 כך שיפעל "להעלאת העותרת 2 [לריסה – ח"מ ] על טיסה חזרה לארץ ולשאת בהוצאות כרטיס הטיסה חזרה ארצה..." (סעיף 30 לבקשה מתאריך 23.2.2010). לאחר שקיבל גם את תגובת המשיב, דחה בית המשפט הנכבד קמא את הבקשה בתאריך 2.3.2010, בקבעו כי החזרתה של לריסה לקזחסטן נבעה מלוח הזמנים הצפוף באותו לילה, מבלי שמקבלי ההחלטות ידעו כי אמורה להינתן החלטה בעניינה בתוך זמן קצר. בית המשפט הוסיף והמליץ למשיב לקבוע נהלים ברורים בנושא, כדי שלא ישנו מקרים דומים בעתיד. לגוף העניין קבע בית המשפט כי המבקשות לא ביקשו בעתירתן המקורית צו עשה, אלא ביקשו רק צו המונע את הרחקתה ולמעשה הסעד שניתן על ידי כב' השופטת מ' אגמון-גונן בהחלטה המקורית, כלל לא התבקש בעתירה והמדינה לא הגיבה עליו, אך הוא עדין עומד בתוקף – עד 5.3.2010 (החלטה זו תכונה להלן: ההחלטה השנייה ).

4.

בעקבות ההחלטה השניה הגישו המבקשות, בתאריך 3.3.2010, בקשה שהוגדרה כבקשה למתן הוראות ביחס לצו הביניים ובה טענו כי נפלה טעות בהחלטה המקורית, שכן בית המשפט סבר, בטעות, שאשרתה של לריסה תפוג בתאריך 5.3.2010, כאשר האשרה אמורה לפוג למעשה רק בתאריך 4.5.2010. לכן טענו המבקשות כי צו הביניים שניתן בהחלטה המקורית עומד בתוקפו בפועל, על פי פרשנותן, עד לתאריך 4.5.2010, ולא עד 5.3.2010, כפי שנקבע בהחלטות.

המשיב מסר בתגובה לבקשה זו כי דין הבקשה להידחות על הסף, מן הטעם שהבקשה מהווה ניסיון לעקוף את נוהלי משרד הפנים והיא מוגשת במקום שתוגש בקשה מתאימה חדשה מטעם לריסה לגורמים המוסמכים להתיר מחדש את כניסתה לישראל. עוד הסביר המשיב כי נוכח העובדה שלריסה הורחקה זה מכבר מן הארץ – דין העתירה כולה להימחק על הסף, שכן הפכה לתיאורטית, ובהתאם – זה גם אמור להיות דינה של הבקשה לצו ביניים.

5.

בית המשפט הנכבד קמא דחה, בתאריך 17.3.2010, את בקשת המבקשות וקבע כי אין מקום להורות למשיב להנפיק ללריסה אשרת ביקור חדשה למשך 30 יום, שכן סעד זה לא התבקש בבקשה המקורית לצו ביניים ולכן איננו יכול להינתן בדיעבד, בגדר בקשה להבהרת החלטה בעניין צו ביניים המקורי שהוצא במסגרת ההחלטה המקורית.

החלטה אחרונה זו היא הנתקפת בבקשת רשות הערעור שלפני.

6.

בבקשה טוענות המבקשות כי בהינתן המידע המדויק והנכון לגבי מועד פקיעת אשרת התייר שניתנה ללריסה בקונסוליה הישראלית בקזחסטן, ראוי לתקן את ההחלטה המקורית, כך שתהלום את המועד הנכון שבו פוקעת האשרה, ולא להסתמך על המועד שנמסר על ידי המשיב. המבקשות מדגישות כי עקב גירושה של לריסה מן הארץ נגרמו להן הוצאות משמעותיות וכל שהן מבקשות עתה הוא שתינתן ללריסה האפשרות החוזרת לממש את אשרת הביקור שלה, כפי שגם סברה כב' השופטת מ' אגמון-גונן שראוי לעשות בהחלטתה המקורית.

7.

המשיב מתנגד לבקשה שפני, ומעלה שתי טענות סף:

ראשית טוען המשיב כי במסגרת סעיף 12 ל חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק ) כלל לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנתקפת בבקשה זו, שכן אין ההחלטה נכנסת לגדרי אף אחד מסעיפי המשנה של סעיף 12 הנ"ל, המפרטים את ההחלטות הנחשבות כ"החלטה אחרת", שעליה ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור.

שנית

המשיב טוען כי גם אם ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור, הרי שהבקשה שבפני מכוונת בפועל כלפי ההחלטה המקורית ובהתאם – חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור, על פי תקנה 33 ל תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 .

לגוף הדברים גורס המשיב כי הבקשה שנדחתה על ידי בית המשפט הנכבד קמא היא למעשה בקשה למתן צו עשה ויש בה כדי לשנות את צו הביניים שניתן בהחלטה המקורית. גישתו של המשיב היא כי צו הביניים שניתן בהחלטה המקורית נועד לאפשר את כניסת המבקשת 2 לנמל התעופה בן-גוריון ולמנוע את גירושה בלבד עד להכרעה בעתירה, ולא לאפשר לה להיכנס לארץ, כפי שטוענות המבקשות. עוד טוען המשיב כי צו הביניים

הנ"ל ממילא הפך לתיאורטי עם הרחקתה של לריסה מן הארץ.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי

דין בקשת רשות הערעור להידחות , אף כי גם התנהלות המשיב לא היתה ראויה בנסיבות . אסביר את הטעמים לכך להלן.

בטרם שאדרש להכרעה לגופה אעיר בקצרה, לגבי טענות הסף שהעלה המשיב, כי מבלי לקבוע מסמרות ניתן לראות בהחלטה, נשוא הבקשה שלפני, החלטה בבקשה למתן צו ביניים במשמעות סעיף 12(ב)(1) לחוק.

9.

לגוף הדברים, מקובלת עלי הפרשנות שהוצעה לצו הביניים המקורי ועל פיה בהחלטה המקורית, שנועדה למנוע את הרחקתה של לריסה מן הארץ ולאפשר לה להיכנס לישראל – נקבעו תנאים שלמצער עד להתקיימותם (ולא עד להכרעה בעתירה כולה, כטענת המשיב) ניתן היה להמשיך להחזיקה במתקן מסורבי הכניסה שבנתב"ג. עם זאת ראוי היה שלאחר שלמשיב נודע דבר הגשת העתירה והוא אף מסר לגביה תשובה מקדמית – הוא לא ימהר לגרש את המבקשת 2 מן הארץ טרם שתימסר לו החלטת בית המשפט בצו הביניים שהתבקש במסגרת העתירה. בהקשר זה אוסיף כי אילולא היתה המבקשת 2 לוקה בחוסר נקיון כפיים מהותי (בכך שלא גילתה מלכתחילה לקונסוליה הישראלית בקזחסטן כי בקשת המבקשת 1 לגביה סורבה) – יתכן והייתי נענה לבקשה שבפני. דא עקא שהמבקשות החסירו נתונים רלבנטיים הן בפנייתן לרשויות המנהליות והן בעתירתן – והעלמה מכוונת זו חורצת את גורל בקשתן לשבט. טעם נוסף המוביל לדחיית הבקשה נעוץ בכך שהיא הוגשה רק בתאריך 11.4.2010, כמעט כחודש לאחר שניתנה החלטת בית המשפט הנכבד קמא, נשוא הבקשה (בתאריך 17.3.2010). גם התנהלות זו איננה ראויה בנסיבות.

לסיום אעיר כי אף אני סבור, כמו בית המשפט הנכבד קמא, כי המתווה הראוי שבו על המבקשות לפעול עתה, ככל שלריסה מבקשת לשוב ולהיכנס ארצה, הוא הגשת בקשה מתאימה – לגורמים הישראליים המוסמכים לכך בקזחסטן, תוך גילוי כל הפרטים הרלבנטיים להזמנתה ארצה, ולא כפי שעשו המבקשות עד כה. כאשר יהיו בפני הגורמים המוסמכים כל הנתונים הדרושים להחלטה הם יוכלו לשקול את בקשתה של לריסה מחדש, ויש להניח כי הם יביאו בחשבון במסגרת החלטתם גם את דברי כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן בהחלטה המקורית ואת הערותיו של כב' השופט ד"ר ק' ורדי .

10.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית איפוא. בנסיבות העניין בו שני הצדדים לקו בהתנהלותם – לא ראיתי לחייב בהוצאות.