בר"מ 286/14 מנהל הארנונה עיריית ירושלים נ. כולל שומרי החומות

1.

המשיבה היא עמותה המחזיקה כמה נכסים בירושלים ובהם בית ספר שאינו בא בגדר "מוסד חינוך מוכר" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק חינוך חובה, התש"ט-1949 (להלן: הנכס ). משך שנים ניתן לנכס פטור מתשלום ארנונה מכוח סעיף 4(א)( IV ) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: פקודת הפטור ). בעקבות פסקי דין שניתנו ברע"א 8879/99 עיריית תל אביב נ' המכללה לביטוח , פ"ד נז(2) 577 (2003) (שקבע כי הגורם המוסמך ליתן פטור למוסד חינוך מכוח הסעיף האמור הוא הממונה על המחוז במשרד הפנים ולא הרשות המקומית), ובע"א 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים , פ"ד נז(3) 97 (2003) (שקבע כי משרד הפנים מחויב לבחון אישורים "היסטוריים" לפטור מארנונה בהתאם לקריטריונים שוויוניים ושקופים), החליט המבקש (בשנת 2003) על ביטול של "פטורים היסטוריים" מארנונה שניתנו בעבר ודרש מכל מוסד להמציא אישור חדש לצורך קבלת פטור. בין השנים 2005-2003 לא נתבקש פטור בגין הנכס. בשנת 2006 תוקנה פקודת הפטור ונוסף לה סעיף 5ג(ה)(3) אשר פוטר מוסך חינוך כמשמעותו בסעיף 5(א) לחוק לימוד חובה מחבות בארנונה. על רקע זה נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם הנכס זכאי לפטור מארנונה מכוח הסעיף האמור לשנים 2010-2009. המשיבה טענה לפטור מכוח הוראה בדבר פטור לגבי תלמידים במוסדות חינוך מסויימים, י"פ התש"י 920 (מיום 27.4.1950) שנחתמה בידי ממלא מקום שר החינוך והתרבות דאז והתייחסה בין היתר למוסד בשם "תלמוד תורה וישיבת 'שומרי חומות' בתי ההונגרים" (להלן: הוראת השר ); ואילו המבקש טען כי המשיבה נדרשת להציג אישור חדש כתנאי למתן פטור. ועדת הערר פטרה את המשיבה מארנונה בהתאם לסעיף האמור בקובעה כי אין צורך בהצגת אישור חדש. על כך הוגש ערעור לבית המשפט קמא.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט י' מרזל ) קבע כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר ליתן פטור על סמך הוראת השר שהוצגה משלושה נימוקים: ראשית, משום שלא הוצגו נימוקים לכך שהוראת השר אינה תקפה או שניתנה שלא בסמכות; ההלכה בעניין עיריית רחובות אינה חלה באופן ישיר בנסיבות העניין, שכן סעיף 5ג(ה)(3) מקנה פטור על סמך אישור שניתן מכוח חוק חינוך חובה ולא מכוח פקודת הפטור, ועל כן ההצדקה לבחינה מחודשת של הפטור שניתן שונה. שנית, אף בהינתן שרשות מינהלית צריכה ולעתים חייבת לבחון את התשתית להפעלת סמכותה בחלוף הזמן, הרי שבעניין עיריית רחובות נקבע כי בחינה זו צריכה להתבצע על סמך קריטריונים ברורים, ענייניים, גלויים ושווים, ואילו בעניין שלפניו לא הונחה תשתית לכך שקיימים קריטריונים כאלה; ובמענה לשאלת בית המשפט ציין בא כוח המבקש כי האישור האמור "עומד לכאורה בתנאים שלפי החוק". שלישית, המבקש אישר בסיכומיו לפני ועדת הערר כי מדובר במוסד חינוך כמשמעותו בסעיף 5(א) לחוק לימוד חובה, ויש קושי לאפשר לו לחזור בו מכך בשלב הערעור. בצד האמור נפסק כי ועדת הערר לא קבעה ממצאים עובדתיים בשאלה על אלו נכסים של המשיבה חל הפטור. הוטעם כי יש צורך לברר אם המשיבה זכאית לפטור בגין כל נכסיה, או שמא מדובר בפטור שניתן על יסוד שימוש בנכס מסוים. לפיכך קיבל בית המשפט קמא את הערעור בחלקו והשיב את הדיון לוועדה "על מנת שתקבע ממצאים בנדון ובעניין תחולת הפטור על הנכסים הספציפיים ועל המשיב[ה]".

3.

מכאן הבקשה שלפניי שבגדרה נטען לטעויות שנפלו בפסק הדין קמא. לטענת מנהל הארנונה הנטל להוכיח את תוקף המסמך מוטל על הנישום ולא על העירייה; חלה על העירייה חובה לוודא כי הנישום זכאי לפטור לפני הענקתו ובנסיבות דנן המבקש פעל כדין כשדרש מהמשיב להמציא אישור חדש בחלוף זמן כה רב מאז שניתן; יש לחייב את שר החינוך לבחון את עמידתה של המשיבה בקריטריונים עדכניים לפי סעיף 5 לחוק חינוך חובה; ולבסוף נטען כי אישור שניתן בשנת 1950 אינו יכול להיות תקף לעד.

המשיבה, מצדה, תומכת בפסק הדין של בית המשפט קמא מנימוקיו.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, באתי למסקנה שדינה להידחות. כפי שקבע בית המשפט קמא, סעיף 5ג(ה)(3) לפקודת הפטור מקנה פטור מארנונה על סמך קריטריון "חיצוני" לפקודה – הוראה של שר החינוך שפורסמה ברשומות לפי סעיף 5(א) לחוק לימוד חובה. הוראת השר לא נתחמה בזמן ולא בוטלה כדין בדרך אחרת, ולפיכך אין בחלוף הזמן כשלעצמו כדי להביא לביטולה (ראו יצחק זמיר

הסמכות המינהלית כרך ב 1402-1376 (מהדורה שנייה, 2011)). נקודת המוצא היא אפוא שהוראת השר תקפה, ועל המבקש הטוען האחרת להצביע על עילה מינהלית לביטולה. אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא כי המבקש לא עמד בנטל זה. למעשה, זולת חלוף הזמן – המצדיק, לשיטת המבקש, בחינה מחודשת של הפטור, אין בפיו כל טענה פרטנית שלפיה הגדרת הנכס כמוסר פטור היא שגויה. יתר על כן, עמדתו של משרד החינוך – הגורם שהוציא את ההוראה האמורה – לא נשמעה בנושא. די באמור כדי לדחות את הבקשה שלפניי, וכך אני מורה.

5.

הבקשה נדחית אפוא. המבקש ישא בשכר טרחת בא כוח המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.