בר"מ 2885/22 אדם טבע ודין- אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ. הוועדה המקומית ל

1.

בשנת 1997 פורסמה הודעה בדבר אישור תכנית מתאר מקומית של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז נת/20/401/א (להלן: התכנית המקורית ) שנוגעת לשטחים בתחומה של עיריית נתניה. הליכים משפטיים שנוהלו בעניינה של תכנית זו הסתיימו בהסכם פשרה, שבמסגרתו נקבע, בין היתר, כי לגבי חלקה המערבי של התכנית המקורית (שסומן בתשריט שצורף להסכם) "מתכננת הוועדה המקומית להכין תכנון מחדש [...]. התכנון מחדש יוכן כתכנית אחת לכל השטחים נושא התכנון מחדש [...]" (סעיף 3 להסכם; להלן: הסכם הפשרה או ההסכם ). עוד נקבע, בסעיף 16 להסכם כי "ועדות התכנון לא יעניקו, כל היתרי בניה בשטחים נשוא התכנון מחדש, עד לאישור התכנון מחדש". לימים אושרו תכניות שונות שנועדו – לדברי המשיבות 2-1 – ליישם את הסכם הפשרה (להלן: התכניות המאוחרות ). ביום 16.3.2021 אישרה רשות הרישוי של הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה בקשה להיתר בניה שעניינה עבודות פיתוח, סלילה ותשתיות באזור שבחלקו מצוי בשטחה של התכנית המקורית (כמו גם בשטח חלק מן התכניות המאוחרות; להלן: היתר הבניה או ההיתר ). בהמשך לקבלת היתר הבניה, פורסם בחודש אוקטובר 2021 מכרז לביצוע עבודות פיתוח, סלילה ותשתיות מים וביוב בשטח; בחודש דצמבר 2021 ניתנה הודעה לזוכה במכרז; ובחודש ינואר 2022 ניתן צו התחלת עבודה.

2.

ביום 14.3.2022 הגישו המשיבים 5-3 עתירה מינהלית שבגדרה ביקשו, בעיקרם של דברים, להורות על ביטול היתר הבניה, שניתן כנטען תוך הפרת הסכם הפשרה. בד בבד עם הגשת העתירה, הגישו המשיבים 5-3 בקשה למתן צו ביניים, שבגדרה עתרו למתן צו "המקפיא את המצב הקיים עד להכרעה בעתירה, עוצר את העבודות בשטח, והמונע כל מהלך הנועד לקדם את מימוש היתר הבניה שניתן על ידי המשיבות" (ראו עמ' 2 לבקשה). יוער כי המבקשת בבקשה שלפניי – אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה – צורפה כמשיבה לעתירה. ביום 3.4.2022 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' סגן הנשיאה א' שוורץ ) את הבקשה למתן צו ביניים. בהחלטה נקבע כי דין הבקשה להידחות הן על הסף, הן לגופה. ראשית, צוין כי דינה של הבקשה להידחות מחמת השיהוי שבו הוגשה. צוין כי ההליכים נושא היתר הבניה החלו לפני למעלה משנה, וזאת גם בהינתן שהמשיב 3, חבר הוועדה המקומית, מוחזק כמי שידע על הליכי הרישוי נושא ההיתר. בית המשפט קבע כי לצד השיהוי הסובייקטיבי עומד גם שיהוי אובייקטיבי, וזאת מאחר שלאחר מתן ההיתר פורסם מכרז והחלו עבודות על ידי הקבלן שזכה במכרז. בית המשפט קבע כי גם שיקול שלטון החוק לא מגיף את השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי, מאחר שהיתר הבניה ניתן כדין, מכוחן של שתי תכניות מפורטות: התכנית המקורית ותכנית מפורטת נת/מק/20/401/א/11 "איחוד וחלוקה במערב עיר ימים – מלונאות" (14.8.2013) (להלן: תכנית המלונאות ), שעתירה שהוגשה נגדה נדחתה אך לאחרונה בבית המשפט לעניינים מינהליים (להלן: פסק הדין בעניין תכנית המלונאות ; יוער בהקשר זה כי ערעור על פסק הדין תלוי ועומד לפני בית משפט זה; עע"ם 8968/21 אלוש נ' הוועדה מחוזית לתכנון ובניה מרכז ). עוד קבע בית המשפט כי לא צורפו צדדים רלוונטיים שעשויים להיפגע מקבלת הבקשה ובראשם הגורמים שמעורבים בביצוע עבודות הפיתוח.

לצד האמור, הוסיף בית המשפט כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. בית המשפט קבע שסיכויי העתירה אינם גבוהים, בין היתר בשים לב לקביעות בפסק הדין בעניין תכנית המלונאות. עוד נקבע כי שיקול מאזן הנוחות אף הוא אינו תומך בקבלת הבקשה וזאת מאחר שעיכוב ביצוע עבודות הבניה יגרום לנזקים כספיים וכי טענת המשיבים 5-3 לפגיעה בערכי טבע לא בוססה בנתונים כלשהם או בתסקיר מקצועי.

3.

מכאן הבקשה שלפניי שהוגשה כאמור על ידי המבקשת (ולא על ידי המשיבים 5-3, שעתרו בבית המשפט לעניינים מינהליים למתן צו ביניים). כבר עתה יצוין כי המבקשת הבהירה כי היא עותרת למתן סעד שונה מזה שהתבקש בבית המשפט לעניינים מינהליים. היא עותרת לכך שאורה "כי לא יוצאו היתרי בניה כלשהם מכח [התכנית המקורית – ע' פ'] בשום מקום בתחום השטח המיועד לתכנון מחדש" (סעיף 30 לבקשה). לדבריה, החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים עלולה להוביל לתוצאה שלפיה הוועדה המקומית תראה במצב שנוצר "כמאפשר הוצאת היתרים מכח [התכנית המקורית – ע' פ'] גם בשאר השטח" (שם). בעיקרם של דברים טוענת המבקשת כי התכניות המאוחרות מפרות למעשה את הסכם הפשרה, שבו צוין כי התכנון מחדש יעשה בתכנית אחת לכל השטחים; וכי משלא בוצע תכנון מחדש לא ניתן היה לתת את היתר הבניה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בניתוח השיהוי במקרה דנן, ולשיטתה היה ליתן משקל רב יותר לאינטרס בדבר שמירת הסביבה והגנה על הסתמכות הצדדים על הסכם הפשרה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בית המשפט לעניינים מינהליים מצא לדחות את הבקשה על הסף, אך עמד גם על השיקולים הרלוונטיים להכרעה בבקשה לגופה – מאזן הנוחות וסיכויי העתירה – וקבע שאין מקום ליתן את הצו המבוקש. לא מצאתי כי הבקשה דנן מגלה עילה להתערב בתוצאה זו. כידוע, השיקול העיקרי בבחינת בקשות מעין אלו הוא מאזן הנוחות (בר"ם 8471/21 חברת כביש חוצה ישראל בע"מ נ' עיריית קריית אתא , פסקה 6

(2.1.2022) ). ואולם, הבקשה שלפניי מתייחסת, בעיקרם של דברים, לשיקול סיכויי העתירה, ונעדרת ממנה התייחסות ממשית לשיקול מאזן הנוחות כמו גם לעילות הסף שאליהן התייחס בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטתו. לכך יש להוסיף כי כפי שמציינת המבקשת במפורש – הסעד המבוקש בהליך שלפניי חורג מהסעד שהתבקש בבית המשפט לעניינים מינהליים (ואף חורג מגדר העתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מינהליים). משאלה הם פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בשיקול סיכויי העתירה, אני סבור כי דינה של הבקשה להידחות לפי אמות המידה המקובלות (בר"ם 7608/21 חאג' נ' נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ , פסקה 4 (10.11.2021); בר"ם 6096/21 מזאוי נ' רשות התמרור המקומית – עיריית נצרת , פסקה 4 (6.10.2021) ).

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.