בר"מ 310/19 פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה - היחידה למבקשי מקלט

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 13.12.2018 (עמ"ן 18598-07-18, סגנית הנשיא צ' צפת ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ) מיום 23.5.2018.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשים הם אזרחי ניגריה שנכנסו לישראל לפני כעשר שנים, בין באשרות תייר ובין באופן בלתי חוקי. כך או אחרת, הם לא קיבלו מעולם מעמד קבוע בישראל. לצורך הדיון בבקשה שבפני די יהיה שאציין כי בקשות שונות שהגישו לקבלת מעמד בישראל בשנים 2015-2007, ובהן בקשות מקלט, נדחו.

3.

בהמשך, לקראת סוף שנת 2016 ובתחילת שנת 2017, פנו המבקשים למשיבה בבקשה לפתוח מחדש את בקשות המקלט בעניינם. הבקשה התמקדה בחברותם בארגון Indigenous People of Biafra , הידוע גם בשמו המקוצר I.P.O.B

(להלן: הארגון ) – הקורא להיפרדות חבל ביאפרה מן השלטון המרכזי בניגריה ולהקמת מדינה עצמאית בשטחו – ובהקשר זה בסכנה הנטענת הצפויה להם אם יאולצו לשוב לניגריה. בתמצית, טענתם של המבקשים הייתה (ועודנה) ל"פליטות במקום" – " Sur Place ", דהיינו, שישנו חשש מבוסס לרדיפה שנוצר לאחר שעזבו את ארץ מוצאם. חשש זה, נטען, קם לאחר שנדחו בקשותיהם הקודמות למעמד בישראל.

4.

רשות האוכלוסין וההגירה, היא המשיבה, דחתה את הבקשות האמורות על הסף, והמבקשים עררו על החלטה זו לבית הדין לעררים. ביום 23.5.2017, על רקע הערותיו של בית הדין בדבר האופן שבו שקלה המשיבה את הבקשות, הודיעה המשיבה כי תקיים בחינה נוספת של עניינם של המבקשים, ובכלל זה תבדוק אם התקיים שינוי נסיבות המצדיק את פתיחתן של בקשות המקלט. בהתאם לכך, בית הדין לעררים קבע ביום 23.5.2017 כי על הבחינה המחודשת שתיעשה על-ידי המשיבה להקיף הן את נתוניו הפרטניים של כל אחד מהמבקשים והן את הידוע למשיבה על המצב במדינת המוצא שלהם ( Country of Origin Information , ולהלן גם: COI ), קרי בניגריה.

5.

בעקבות זאת, ביום 29.5.2017 המבקשים הגישו בקשה נוספת ומשותפת לפתיחה מחדש של בקשות המקלט שלהם ולחלופין להחלת עיקרון אי-ההחזרה בעניינם. אל בקשתם צירפו המבקשים, בין היתר, מסמכים הנוגעים לארגון ולעמותת Biafra Community in Israel

(להלן: העמותה ), אשר נוסדה על-ידי אזרח ישראלי שמוצאו מניגריה, ובהם: אישורים בדבר היותו של מייסד העמותה נציג הארגון במזרח התיכון, מכתבים מטעם מייסד העמותה המאשרים כי מוצאם של המבקשים הוא בחבל ביאפרה, מכתב מהנהגת הארגון בדבר זהותם של העומדים בראש פעילותו המקומית בישראל ואופייה של הפעילות, פרוטוקול של אספת הנציגות המקומית של הארגון בישראל, סרטון משנת 2015 המתעד הפגנה שנערכה מול שגרירות ניגריה בישראל והועלה

למרשתת, סרטון משנת 2016 המתעד התאספות של חברי העמותה בתל-אביב במהלכה קראו לשחרורו של מנהיג הארגון אשר אף אותו העלו המבקשים למרשתת, וכן דו"ח של ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" בדבר רדיפתם של פעילים פרו-ביאפרניים בניגריה. עוד נטען כי ההפגנה שצוינה תועדה גם על-ידי עובדי השגרירות.

6.

ביום 17.7.2017, לאחר שנבחנו טענותיו של כל אחד מהמבקשים באופן פרטני, דחתה המשיבה בשנית את בקשותיהם לפתיחה מחדש של בקשות המקלט. המשיבה ציינה כי מרבית המסמכים שהגישו המבקשים הם כלליים ואינם נוגעים למצבם הקונקרטי. כן קבעה המשיבה כי אמינותם של מסמכים אחרים שהוגשו – שהיה בהם להצביע על מעורבות המבקשים בפעילות הארגון – מוטלת בספק, וכי גם אם היו נמצאים אמינים, אין לומר שעולה מהם חשש לרדיפה. באופן יותר ספציפי, קבעה המשיבה כי לא הוכח שהמידע הנוגע להשתתפות המבקשים בהפגנה בישראל הובא לידיעת השלטונות בניגריה, וכי תיעוד ההפגנה זכה לצפיות בודדות בלבד במרשתת ולא הצביע על נוכחותם של המבקשים או על כך שעובדי השגרירות צילמו את האירוע. המשיבה הוסיפה כי עצם בחירתם של המבקשים להשתתף בהפגנה לאחר שנדמה שמיצו את ההליכים האפשריים להסדרת מעמדם, מעלה ספקות באשר לתום לבם וכנות מעשיהם.

7.

המבקשים חזרו והגישו ערר על ההחלטה העדכנית שניתנה בעניינם, הוא הערר שעומד ביסודו של ההליך הנוכחי (להלן: הערר השני ). המבקשים טענו כי בניגוד לאמור בהחלטתו של בית הדין לעררים מיום 23.5.2017, המשיבה לא התייחסה לתמונת המצב העדכנית במדינת מוצאם ונסמכה על מסמך COI שהוכן בעבר במסגרת דיון שהתקיים בשנת 2016 בבקשת המקלט של מתאם פעולות הארגון בישראל (להלן: מתאם הארגון ). למען שלמות התמונה, יצוין כי בקשת המקלט שהגיש מתאם הארגון הייתה דומה לזו שהגישו המבקשים בהליך דנן ונדחתה גם היא על-ידי המשיבה. ביום 5.3.2018 דחה בית הדין לעררים ערר שהגיש על כך מתאם הארגון, וביום 2.12.2018 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים גם את ערעורו (עמ"ן 46916-04-18, השופט א' דראל ).

8.

בית הדין לעררים דחה אף את הערר השני שהגישו המבקשים. בית הדין קבע כי הוא מנחה עצמו לאור פסיקתו של בית משפט זה (בהפניה לעע"ם 4922/12 פלונים (חוף השנהב) נ' משרד הפנים (7.7.2013) (להלן: עניין חוף השנהב ), וכי בהתאם לאמור בה לא נפל פגם בהחלטת המשיבה. בית הדין לעררים ציין כי הנטל המונח על כתפי המבקשים להוכחת טענותיהם הוא מוגבר, נוכח העובדה שבמסגרת הדיון בבקשות קודמות שהגישו להסדרת מעמדם נקבעו קביעות שונות בדבר אי-אמינותם. בהמשך לכך, קבע בית הדין לעררים כי טענות המבקשים לא הוכחו כלל, ולבטח לא במידה הדרושה בהתחשב בנטל האמור ובצורך להוכיח שינוי נסיבות מהותי בבקשה לפתיחה מחודשת של בקשת מקלט. באופן יותר ספציפי, נקבע כי המבקשים אמנם הוכיחו את חברותם ופעילותם בארגון, אך גם הובהר שפעילות הארגון היא "דלה ביותר" והגיעה לשיא בהפגנה מעוטת משתתפים, שאף לא הוכח כי תועדה על-ידי גורמים בשגרירות ניגריה. לפיכך, בית הדין לעררים קבע כי המבקשים לא הראו שהשלטון בניגריה מודע לפעילותם ומייחס לה חשיבות באופן שעלול לסכן את שלומם וחירותם אם ישובו לארץ מוצאם.

9.

בנוסף, בית הדין לעררים התייחס להחלטות שהתקבלו בעניינו של מתאם הארגון,

וקבע כי אלו יפות "מקל וחומר" לעניין הנדון, בהתחשב בכך שמעמדו של מתאם הארגון בכיר יותר מזה של המבקשים, כמו גם בכך שבקשתו התבססה על אותן הראיות והטענות שהועלו על-ידם. בית הדין לעררים הוסיף וקבע כי נוכח זהות העילות והראיות שהועלו בבקשות השונות, לא נפל כל פגם בכך שהמשיבה עשתה שימוש ב- COI שנאסף לצורך הדיון בעניינו של מתאם הארגון. לבסוף, בית הדין לעררים קבע כי מאחר שהמבקשים לא הוכיחו כי החזרתם לארצם עלולה להוביל לסכנה משמעותית לחייהם או לחרותם, אף אין מקום להיעתר לבקשתם החלופית שיוחל על עניינם עקרון אי-ההחזרה.

10.

המבקשים הגישו ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים, וזה נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעליו נסבה הבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית הדין, שהיא החלטה סבירה המביאה בחשבון את כל השיקולים הצריכים לעניין. בית המשפט המחוזי ציין כי ה- COI שנאסף בעניינו של מתאם הארגון מספר חודשים טרם הדיון בבית הדין לעררים מלמד על הסיכון שבו מצויים בני חבל ביאפרה בניגריה, והוסיף כי אין מקום לסבור שמצב הדברים השתנה, ובפרט כאשר בא-כוח המשיבה הצהיר על כך בפניו. אולם, אף בית המשפט המחוזי עמד על כך שממילא לא הוכח כי קיים סיכוי טוב לכך שפעילותם של המבקשים בארץ הובאה לידיעת השלטונות בניגריה באופן שמעמיד אותם בפני סכנת רדיפה אם ישובו לארץ מוצאם. בתוך כך, בית המשפט המחוזי ציין כי סרטון ההפגנה הוצג במהלך הדיון בפני בית הדין לעררים, שקבע כי הטענה שניתן לזהות בו את המבקשים לא הוכחה די צורכה. בנוסף, בית המשפט המחוזי התייחס גם להתרשמות השלילית מאמינותם של המבקשים בדיונים שהתקיימו בבקשות קודמות שהגישו לקבלת מעמד, וקבע כי בשל כך לא ניתן להסתפק בטענות המובאות מפיהם בלבד.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

11.

בקשת רשות הערעור מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים סבורים שיש ליתן להם רשות ערעור ולהורות על קבלת הערעור, במובן זה שעניינם יוחזר לבחינה מחודשת של המשיבה. המבקשים טוענים כי המשיבה דחתה את בקשותיהם "כלאחר יד", מבלי לקיים עמם ראיונות ומבלי לבדוק באופן ממצה את טענותיהם. עוד הם טוענים כי הערכאות הקודמות שגו כאשר לא הורו למשיבה על איסוף מידע עדכני באשר למצב השורר במדינת מוצאם, בפרט כאשר לדבריהם חלו תמורות משמעותיות הנוגעות ליחס השלטונות הניגריים לארגון – אשר הוכרז על-ידם בינתיים כארגון טרור – ולהימלטותו של מנהיג הארגון לישראל, כך לפי הנטען, בסיוע המדינה. על כן, ולנוכח פעילותם בעמותה בישראל, טוענים המבקשים כי נשקפת סכנה לחייהם אם ישובו לארצם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי מדובר בשינוי נסיבות מובהק המצדיק עיון מחודש בבקשות המקלט שלהם, ולמצער קביעה כי יש להחיל עליהם את עקרון אי-ההחזרה.

12.

לצד בקשת רשות הערעור, הגישו המבקשים בקשה למתן סעד זמני שיאסור על הרחקתם מישראל ועל השמתם של המבקשים 2-1 במשמורת. בנוסף, התבקש סעד זמני

לשחרורו של המבקש 3 מהמשמורת שבה הוא מוחזק בהמשך למעצרו מן העת האחרונה על-ידי משטרת ישראל בחשד שתקף את אשתו. בהחלטתי מיום 13.1.2019 נאסרה הרחקתם של המבקשים מישראל עד למתן החלטה אחרת.

13.

ביום 3.2.2019 הגישה המשיבה את תשובתה, בהתאם להחלטתי מיום 13.1.2019. המשיבה טוענת כי דין בקשת רשות הערעור להידחות – הן על הסף והן לגופה. לשיטת המשיבה, הבקשה אינה עומדת בתנאים שנקבעו לדיון ב"גלגול שלישי", מאחר שהחלטותיהן של הערכאות הקודמות נוגעות אך לעניינם הפרטני של המבקשים ואינן בעלות נופך עקרוני. לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי לא נפל כל פגם בהחלטתה וכי אין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטתו של בית הדין לעררים. המשיבה מוסיפה כי בניגוד לטענת המבקשים, בפני בית המשפט המחוזי הוצגה סקירת מידע עדכנית, ואולם אין בה כדי לסייע למבקשים, אשר לא הוכיחו שפעילותם הובאה לידיעת השלטונות בניגריה, וכי צפויה להם סכנת רדיפה כתוצאה ממנה. עוד טוענת המדינה כי המבקשים הפרו משך שנים ארוכות החלטות שיפוטיות בעניינם והמשיכו לשהות בישראל שלא כדין, באופן שמעלה תהיות בנוגע לניקיון כפיהם בהגשת הבקשה הנוכחית ומשליך במישרין על ההכרעה בעניינם.

14.

בהחלטתי מיום 3.3.2019, הוריתי למדינה להגיש הודעה משלימה שבה תבהיר באופן יותר ספציפי אם יש בנטען בבקשת רשות הערעור – בכל הנוגע לשינוי שחל ביחס השלטונות הניגריים לארגון ולהימלטותו של מנהיג הארגון לישראל

– כדי להשליך על הצורך בבדיקה עדכנית נוספת בעניינם של המבקשים.

15.

ביום 28.3.2019 השיבה המדינה לשאלה זו בשלילה. המדינה ציינה כי הארגון הוכרז על-ידי ממשלת ניגריה כארגון טרור עוד ביום 20.9.2017, וכי בסקירת המידע העדכנית שהוצגה לבית המשפט המחוזי כשנה לאחר מועד זה צוין כי מדובר בארגון שהוכרז כ"אסור". המדינה הוסיפה כי בירור מול משרד ראש הממשלה ומול גורמים נוספים העלה כי אין בסיס לטענה שהעלו המבקשים שלישראל הייתה נגיעה כלשהי בהבאתו של מנהיג הארגון ארצה. המדינה הדגישה כי כלל הטענות שהעלו המבקשים בהקשר זה הובאו גם בפני בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

16.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. אמת המידה לקבלת בקשת רשות ערעור במקרה דנן היא מצמצמת, בשים לב הן לאופיו ולמומחיותו של בית הדין לעררים והן למספר הערכאות שנדרשו לעניינם של המבקשים (ראו: בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 13

(27.8.2015) ; בר"ם 5671/17 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה – מינהל אכיפה וזרים,

פסקה 29 (24.7.2017)).

17.

יישום אמת המידה האמורה בענייננו מעלה כי אין הצדקה להיעתר לבקשה. ההכרעה בעניינם של המבקשים מבוססת על קביעות עובדתיות, פרטניות מטבען, באופן שאינו מגלה שאלה עקרונית המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו: עניין חוף השנהב , פסקה 20; עע"ם 1484/13 פלונים נ' משרד הפנים , פסקה 17 (1.4.2014)). עניינם של המבקשים, אשר אין להקל בו ראש, נבחן על-ידי הגורמים האמונים על כך מטעם המשיבה, וההחלטות בעניינם עברו תחת שבט ביקורתם של בית הדין לעררים ושל בית המשפט המחוזי. מכלול ההחלטות, וכך גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התבססו על כך שלא הוכח שפעילותם בישראל נודעה לשלטונות בניגריה באופן המעמיד אותם בפני סכנת רדיפה אם ישובו למדינתם. בהקשר זה, נדונה ונדחתה טענתם לפיה תיעודם בהפגנה מקים מבחינתם סכנה. בעניין זה אין די בטענות כלליות הנוגעות לארגון ולמעמדו בניגריה.

18.

בנוסף, במקרה דנן גם לא מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות מאמת המידה האמורה (ראו: בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל - משרד הפנים , פסקה 12 (8.1.2017)).

19.

ניתן להבין לליבם של המבקשים שתוצאות ההליכים אינן מיטיבות עמם. אולם, הם לא הראו שנפל פגם בהחלטות שהתקבלו בעניינם.

20.

סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא נדחית עמה גם הבקשה למתן סעדים זמניים, וכן בטלים הצווים הארעיים שהוצאו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.