בר"מ 3284/21 רוסנדה ורנו נ. רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים

1.

המבקשת, אזרחית הפיליפינים ילידת שנת 1959, נכנסה לישראל בשנת 2002 ברישיון עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, שהוארך מעת לעת עד שנת 2009. בשנת 2009 הגישה המבקשת בקשה להסדרת מעמדה מכוח חיים משותפים עם אזרח ישראלי (להלן: בן הזוג ), ולאחר שנערך לה ראיון ברשות האוכלוסין וההגירה (היא המשיבה בהליך דנן; להלן גם: הרשות ), ניתן לה רישיון ב/1 למשך שנה. בהמשך, נישאה המבקשת לבן זוגה, ולאחר שהגישו בקשה להסדרת מעמדה מכוח נישואיהם, הונפק למבקשת רישיון מסוג א/5 בשנת 2011. רישיון זה הוארך מעת לעת, בפעם האחרונה עד ליום 30.12.2014. ביום 19.4.2014 נפטר בן הזוג, ומספר חודשים לאחר מכן הודיעה המבקשת למשיבה על פטירתו. ביום 18.12.2014 הגישה בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. בבקשה צוין שהמבקשת מבקרת בקברו של בן הזוג לעיתים קרובות, שבני משפחתו מתייחסים אליה בחום, ושהיא אוהבת את המדינה ו"ישראלית לכל דבר". בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0017 "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי" (14.4.2019) (להלן: נוהל הפסקת ההליך המדורג ), החליטה המשיבה להעביר את עניינה של המבקשת לוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה ). בשלהי שנת 2015 נערך למבקשת ראיון באמצעות הטלפון. בשנת 2016 נדחתה הבקשה על ידי מנכ"ל המשיבה, שאימץ בהחלטתו את המלצת הוועדה (להלן: ההחלטה הראשונה ). ערר שהוגש על החלטה זו לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ) נדחה. המבקשת ערערה על החלטת בית הדין, ובית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' סגן הנשיא י' נועם ) קבע כי עניינה של המבקשת ישוב לבחינה מחודשת של הרשות, מאחר שלא נערך למבקשת ראיון בלשכת המשיבה ומאחר שהוועדה לא בחנה את עניינה של המבקשת לפי מבחן הזיקות אלא קבעה כי עניינה של המבקשת לא מעלה טעמים הומניטריים מיוחדים (להלן: פסק הדין הקודם ).

2.

בהמשך לאמור לעיל, נערכו למבקשת שני ראיונות נוספים ועניינה הועבר לדיון נוסף בוועדה ביום 23.1.2019. בהחלטת מנכ"ל המשיבה מיום 5.6.2019, אימץ המנכ"ל את המלצת הוועדה ודחה את הבקשה. בהחלטה צוין כי אין בתקופה שבה שוהה המבקשת בישראל כדי להטות את מבחן הזיקות לישראל; כי למבקשת אין בני משפחה בישראל; וכי המבקשת מחזיקה בנכס מגורים במדינת מוצאה (להלן: הנכס ו- ההחלטה השנייה ). המבקשת הגישה ערר על ההחלטה השנייה לבית הדין, וביום 16.8.2020 הערר נדחה. נקבע כי הרשות תיקנה את הפגם שנפל בהחלטה הראשונה משערכה למבקשת שני ראיונות ואפשרה לה לטעון את כל טענותיה. בית הדין עמד על כך שבראיונות נבחנו השיקולים השונים הצריכים לעניין בהתאם לנוהל הפסקת ההליך המדורג ובכלל זאת: משך שהיית המבקשת בישראל; עבודתה הנוכחית בישראל; היעדרם של קרובי משפחה בישראל, כמו גם מידת התערותה של המבקשת בחברה הישראלית; מגורי בנותיה בחו"ל וקיומו של הנכס; וביקור בחו"ל במשך תקופת השהייה בישראל. בית הדין עמד על כך שבחינת ההמלצות של חברי הוועדה מגלה כי הם שקלו את זיקותיה של המבקשת, והמליצו לדחות את הבקשה למתן מעמד. משמצא בית הדין שהמשיבה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין הקודם, פנה לבחון האם יש עילה להתערב בהחלטה לגופה, אך לא מצא כי טעמי המבקשת מקימים עילה לעשות כן.

3.

המבקשת ערערה על החלטה זו. ביום 11.4.2021 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ע' אבמן-מולר ) את הערעור, וקבע שאין עילה להתערב בהחלטת בית הדין. בית המשפט ציין כי במרבית שנותיה חיה המבקשת בארץ מוצאה; כי שלוש בנותיה מתגוררות בחו"ל והמבקשת מקיימת עמן קשר רציף; כי על בסיס הראיונות שנערכו למבקשת נקבע כי יש לה זכויות בנכס; וכי המבקשת לא הצביעה על קשרים משמעותיים עם בני משפחתו של בן הזוג או עם אחרים בישראל. נוכח האמור, לא מצא בית המשפט עילה להתערב במסקנותיו של בית הדין או כי יש בטענות המבקשת כדי להצדיק מתן מעמד. לבסוף צוין כי אף שרצון המבקשת לפקוד את קברו של בן הזוג אינו מבסס טעם המצדיק מתן מעמד בישראל, ראוי שהרשות תשקול בחיוב מתן אשרות כניסה למבקשת, למטרה זו. ביום 18.4.2021 הורה בית המשפט לעניינים מינהליים כי אשרת המבקשת תוארך עד ליום 11.5.2021, על מנת לאפשר לה להגיש בקשת רשות לערער על פסק הדין.

4.

מכאן הבקשה שלפניי שלצדה הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בבקשת הרשות לערער. המבקשת חוזרת בעיקרם של דברים על טענותיה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתה, הן המשיבה, הן הערכאות שדנו בעניינה שגו בכך שבחנו האם הבקשה מעלה טעם הומניטרי ולא בחנו את זיקותיה של המבקשת. לטענתה, בחינת זיקותיה הייתה מוליכה את המשיבה למסקנה שיש להיעתר לבקשה למתן מעמד. כך, טוענת המבקשת כי לא נלקח בחשבון ששתיים משלוש בנותיה לא מתגוררות במדינת מוצאה; שהמבקשת עובדת בענף הסיעוד, בו חסרים עובדים, כך שעבודתה תורמת לחברה הישראלית; שהמבקשת צפויה להיתקל בקושי להתפרנס אם בקשתה תידחה, בשים לב לגילה, להיעדר הביקוש לעובדים בתחום הסיעוד ולכך שאין לה זכויות כלכליות במדינת מוצאה; שהמבקשת מתגוררת בישראל משך זמן ממושך, ושנוצרה אצלה ציפייה ממשית להשתקע בישראל; שבמהלך חייה בישראל ביקרה במדינת מוצאה פעם אחת בלבד; וששהייתה במדינה במשך כל השנים הייתה כדין. בנוסף טוענת המבקשת כי ההחלטה השנייה מבוססת על מצג עובדתי שגוי, מפני שאין דירה שרשומה על שם המבקשת במדינת מוצאה ומפני שבתה אינה מתגוררת בנכס כפי שצוין בהחלטה השנייה, אלא בת דודתה. עוד נטען כי לא נלקחו בחשבון הזכויות הפנסיוניות שהוריש לה בן זוגה.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה וצרופותיה, מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטה של בית הדין לעררים תינתן במשורה, במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בר"ם 1395/20 קרוז נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (7.6.2020)). רשות כאמור עשויה להינתן גם כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת – כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 4500/20 דז'נקה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (10.8.2020)). איני סבור כי הבקשה דנן באה בקהלי המקרים האמורים. טענות המבקשת בבקשה חוזרות למעשה על הטענות שהובאו לפני בית המשפט לעניינים מינהליים ולפני בית הדין לעררים. בית המשפט לעניינים מינהליים, כמו גם בית הדין, נדרשו למכלול הנסיבות שהציגה המבקשת, וב כלל זאת לקשריה החברתיים והמשפחתיים בישראל; לשהותה הממושכת בארץ; ולמגורי בת דודתה של המבקשת בנכס, וקבעו שלא עלה בידה של המבקשת להצביע על עילה להתערב בהחלטה השנייה. זאת ועוד, בניגוד לנטען בבקשה, נקבע שהמשיבה נדרשה לזיקותיה של המבקשת. קביעות יישומיות אלו נטועות בנסיבות המקרה, וטענות המבקשת המכוונות אליהן, חרף הניסיון לשוות להן נופך עקרוני, הן טענות ערעוריות, שלא מקימות עילה למתן רשות לערער (בר"ם 365/21 יצחק נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (31.1.2021); בר"ם 7106/20 ליטבין נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (20.10.2020); בר"ם 6084/19 בילצקיה נ' מנהלת תחום אשרות וזרים , פסקה 6 (23.12.2019)). משכך, ועל אף רצונה המובן של המבקשת להישאר בישראל, לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה בירור נוסף של עניינה לפני ערכאה זו.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה לסעד זמני. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

לפנים משורת הדין, ועל מנת לאפשר למבקשת זמן להתארגנות, אני מורה כי לא תורחק מישראל עד ליום 30.6.2021.