בר"מ 3388/20 שי דקל נ. מנהל הארנונה של עיריית בת ים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 26.1.2020 (עמ"ן 22712-11-18, סגנית הנשיא צ' צפת ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית בת-ים (להלן: ועדת הערר ) מיום 2.9.2018.

2.

הבקשה שבפני נסבה על מחלוקת בין המבקשים, שהם בעלים של מספר נכסים המצויים במבנה תעשייתי בעיר בת-ים (להלן: הנכסים ), לבין מנהל הארנונה בעירייה, הוא המשיב, בכל הנוגע לסיווג של אותם נכסים לצרכי חיוב בארנונה. הנכסים מצויים בבעלותם של המבקשים מאז שנת 2012, והם משכירים אותם לפרקי זמן קצובים, לרבות פרקי זמן קצרים. הנכסים סווגו על-ידי המשיב לצרכי ארנונה בקטגוריה של "משרדים ועסקים" לפי סעיף 4.1 לצו הארנונה של עיריית בת-ים בשנים הרלוונטיות (להלן: צו הארנונה ), בעוד שהמבקשים סבורים כי יש מקום לשנות את סיווגם ל"בית מלון" לפי צו הארנונה. המבקשים העלו טענות נוספות בדבר רישום כלל הנכסים כנכס אחד וכן בדבר שינוי גודלו הרשום של אחד הנכסים בהתאם למדידה עדכנית.

3.

לאורך השנים המבקשים נקטו בהליכי השגה וערר שכוונו לשינוי סיווגם של הנכסים. במוקד ההליך דנן עומדת החלטתה של ועדת הערר מיום 2.9.2018, אשר דחתה את עררם של המבקשים. ועדת הערר קיבלה את עמדתו של המשיב וקבעה כי הנכסים משמשים לעריכת אירועים פרטיים ולהשכרת חדרים על בסיס שעתי. לנוכח האמור, נקבע כי הסיווג המתאים לנכסים בין השנים 2018-2012 הוא "משרדים ועסקים", בהתאם למבחן השימוש שנעשה בהם בפועל. זאת, בין היתר, בהתבסס על סיור שקיימה בנכסים ביום 27.3.2018.

4.

המבקשים הגישו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן מדובר בעסק המשמש בעיקר לעריכת אירועים והשכרת חדרים על-בסיס שעתי, ועל כן יישומו של מבחן השימוש בפועל אינו מתיישב עם הגדרת הנכסים כ"בית מלון". בכל הנוגע לטענות ביחס לגודלם של הנכסים ואיחוד שטחם לנכס אחד – שאליהן לא הייתה כל התייחסות בהחלטתה של ועדת הערר – בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור במובן זה שקבע כי הדיון בהן יוחזר לוועדת הערר.

5.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, הנכסים משמשים כבית מלון, המספק גם שירותי לינה קצרי-מועד. המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות שהעניק למונח "בית מלון" וסבורים כי די בכך שעסק יציע שירותי לינה כדי שיבוא בכללה של הגדרה זו. במובן זה, המבקשים סבורים כי יש להכרעה בעניינם השלכות רוחב המצדיקות הענקתה של רשות ערעור. כמו כן, המבקשים העלו טענות שונות שעניינן פגמים בהליך שהתקיים בוועדת הערר, ובכלל זה ביחס להתמשכותו, וכן אי-עריכת פרוטוקול במסגרת הסיור משנת 2018. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בשל כל אלה נגרם להם עיוות דין.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. הבקשה נטועה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, ועל כן היא אינה עומדת באמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כפי שנפסק אף במקרים רבים אחרים שבהם הבקשה נסבה על שאלת סיווגו של נכס לצורכי ארנונה. זאת, בהתחשב בכך ששאלת הסיווג קשורה ברגיל בעבותות בתשתית העובדתית של המקרה הספציפי (ראו למשל: בר"ם 3617/12 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית חוף הכרמל , פסקה 5 (16.7.2012); בר"ם 4306/18 איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית פתח תקווה , פסקה 6 (25.6.2018); בר"ם 8442/18 עופר ברא"ז נ' מנהל הארנונה בעיריית חדרה , פסקה 3 (24.12.2018); בר"ם 7009/19 עיריית עכו נ' גל חברה לדלק בע"מ , פסקה 7 (1.12.2019)). על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – והחלתה בהליך דנן מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 – אני דוחה את הבקשה.

7.

לקראת סיום אעיר כי מצאתי טעם לפגם בהיקף המשמעותי של בקשת רשות הערעור במקרה זה, באופן חסר פרופורציות לאורכן של ההחלטות שעמדו ביסודה.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות .