בר"מ 3406/15 מוטי אסאבן נ. מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו

לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' צפת ) שדחה את ערעור המבקש על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ) שדחתה את ערר המבקש על סיווג נכס שבו הוא מחזיק לצורך חיוב בארנונה.

1.

המבקש – מעצב במקצועו – מחזיק בנכס בתל אביב-יפו (להלן: הנכס ) המשמש לו לטענתו כסטודיו ל"בניית מודלים, מוצרים ואבות טיפוס". המבקש משכיר בשכירות משנה חלק מהנכס לאחד, יואב עינהר (להלן: עינהר ), אשר מקיים בנכס פעילות דומה לזו של המבקש. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2008 ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה ) בעניין נכס אחר שהחזיק עינהר וקיים בו פעילות של בניית מודלים ואבות טיפוס. שם נקבע כי פעילותו של עינהר באותו נכס חוסה תחת הסיווג "מלאכה" לצורך סיווג הארנונה (להלן: עניין עינהר ).

2.

עיריית תל אביב-יפו חייבה את המבקש בארנונה עבור הנכס לשנת 2012 לפי סיווג של "בניינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים, שירותים ומסחר". המבקש השיג על סיווג זה לפני המשיב בטענה כי סיווגו הנכון של הנכס הוא "בתי מלאכה, מפעלי תעשייה" שבצדו שיעור ארנונה מופחת. השגתו נדחתה. משכך, הגיש המבקש ערר לוועדת הערר, אשר נדחה ביום 12.1.2014. נקבע כי הפעילות המבוצעת בנכס אינה עומדת במבחנים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לסיווגם של נכסים כ"בתי מלאכה". ביחס לפסק הדין בעניין עינהר ועדת הערר קבעה שאין הוא מחייב את המשיב ביחס לנכס דנן, כיוון שלא מדובר באותו נכס ואף לא באותו מבקש.

3.

המבקש ערער על החלטת ועדת הערר. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת צ' צפת ) דחה ביום 15.4.2015 את הערעור, וקבע כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר. עוד נקבע כי המונח הקרוב ביותר לתחום עיסוקו של המערער הוא "שירותים" מכיוון שבנכס ניתן שירות אישי לכל לקוח לפי צרכיו; שאין המדובר בייצור המוני; ושהמבקש ועינהר עונים על הגדרת בעלי המקצועות החופשיים ("צווארון לבן"). בעניין פסק הדין בעניין עינהר קבע בית המשפט כי חובתה של הרשות המקומית לבחון את הנכס הקונקרטי נושא הסיווג במועד הרלוונטי ולא להסתמך על שנקבע לגבי עינהר בנוגע לנכס אחר וכמה שנים קודם לכן.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי שגה בית המשפט קמא משלא אימץ את מסקנות פסק הדין בעניין עינהר , כיוון שבנכס נושא הבקשה מבוצעת פעילות זהה לזו שנדונה שם והמשיב לא הוכיח אחרת. המבקש מוסיף בהקשר זה כי ועדת הערר ובית המשפט קמא שגו בקביעת אחוזי ההחזקה היחסיים שלו ושל עינהר, כיוון שבפועל – וכעולה מהסכם שכירות המשנה שנחתם ביניהם – המבקש מחזיק ב-25 אחוזים מהנכס בלבד ועינהר מחזיק ביתרה (75 אחוזים). משכך, היה על עיריית תל אביב-יפו לחייב את הנכס לפי הסיווג שנקבע לפעילותו של עינהר בפסק הדין בעניינו, ולמצער לפצל את הנכס ולחייב את החלק היחסי שבו מחזיק עינהר לפי הסיווג האמור.

5.

התבקשה תשובת המשיב. המשיב סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט קמא. לטענתו הפעילות המתבצעת בנכס היא מתן שירות אישי בהתאם לצרכיו של לקוח קונקרטי ולא ייצור המוני או פעילות המופנית לציבור הרחב המצדיקה את הסיווג של "בתי מלאכה, מפעלי תעשייה". בכל הנוגע לפסק הדין בעניין עינהר , המשיב טוען כי הוא אינו רלוונטי לצורך סיווג הנכס דנן.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער על החלטות שעניינן סיווג נכס לצרכי ארנונה היא מצומצמת (ראו

בר"ם 2139/15 בית חינוך עיוורים לבני ישראל ירושלים נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים , פסקה 4 (26.5.2015)). נקבע לא אחת בפסיקת בית משפט זה כי שאלת סיווגו של נכס אינה מצדיקה, כשלעצמה, הענקת רשות לערער לבית משפט זה, ורשות כאמור תינתן רק במקרים אשר מעלים סוגיה עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים לסכסוך או מקום שנוצר דפוס של פסיקות סותרות בבתי המשפט דלמטה (ראו: בר"ם 3617/12 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית חוף הכרמל , פסקה 5 (16.7.2012); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012)). טענות המבקש באשר לסיווגו של הנכס שבו הוא מחזיק לצורך החיוב בארנונה; כמו גם אלו הנוגעות לאחוזי ההחזקה שלו ושל עינהר בנכס הינן טענות עובדתיות המצויות בגדרי המקרה הפרטני, אשר הוכרעו הן בוועדת הערר, הן בבית המשפט קמא. טענות מסוג זה אינן מצדיקות מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". אף לא מצאתי כי טענות המבקש בנוגע לחלותו של פסק הדין בעניין עינהר לגבי סיווג הנכס – אשר הועלו ונדחו בוועדת הערר ובבית המשפט קמא – מצדיקות מתן רשות לערער לבית משפט זה. מטעמים אלה ראיתי לדחות את הבקשה.

הבקשה נדחית אפוא. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך של 4,000 ש"ח.