בר"מ 3412/17 לואיס אלפרדו הרננדס נ. רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים

1.

המבקש, אזרח קולומביה, נכנס לישראל לראשונה עם אשתו בשנת 1995, מכוח אשרת תייר, והמשיך לשהות בה למעלה משבע שנים עד שנת 2003. ביום 30.10.2007 נכנס המבקש לישראל פעם נוספת וכמה חודשים לאחר מכן פנה בבקשה למקלט לנציבות האו"ם לפליטים בטענה כי הוא מקבל איומים במדינת מוצאו (להלן: בקשת המקלט ) . בחודש פברואר 2011 נדחתה בקשת המקלט ועתירה מינהלית בעניין זה נדחתה. ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין בעתירה המינהלית, נמחק נוכח הודעת הצדדים שבה הוסכם כי מכלול טענותיו של המבקש יובאו לבחינה על ידי יושב ראש הוועדה המייעצת לענייני פליטים (להלן: הוועדה ) , וככל שיהיה צורך בכך, ייערך למבקש ראיון נוסף; כי תינתן למבקש אשרה מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) , עד לקבלת החלטה בעניינו; וכי עד ל-30 יום לאחר קבלת ההחלטה, לא יורחק המבקש מישראל (עע"ם 6705/12 הרננדס נ' משרד הפנים (21.11.2013)). בחודש יוני 2014 נערך למבקש ראיון נוסף, בו ביקש להישאר בישראל כשנתיים על מנת שיוכל לעבוד ולהרוויח כסף בישראל ולצאת בהמשך לארצות הברית, שם נמצאים אשתו וילדיו (להלן: הראיון ) . אשר לבקשת המקלט, סיפר המבקש בראיון כי לפני כניסתו לישראל בשנת 2007, איימו עליו כמה אנשים, שידעו פרטים על ילדיו ועבודתו (להלן: אנשי הכנופיה ) , כי אם לא ישלם להם סכום של כ-150 דולר בחודש יהרגו אותו. בהמשך לכך, טען המבקש כי נתפס על ידי אנשי הכנופיה (או גורמים מטעמם), שהרדימו אותו וגרמו לו למסור את פרטי חשבון הבנק שלו – ולאחר מכן רוקנו את חשבונו. עוד טען המבקש כי שילם להם כמה פעמים עד שנגמר לו הכסף, והחליט להגיע לישראל; וכי לאחר שעזב את קולומביה קיבל כמה מכתבי איום לביתו שם, וחשש לגורל אשתו והילדים שהתגוררו בו (ועזבו כמה שנים לאחר מכן, לטענתו גם בשל איומים שקיבלו, לארצות הברית). לטענת המבקש, הגורמים שאיימו עליו במסגרת אותם אירועים, קשורים לארגון ה- FARC

(להלן: הארגון ) .

2.

לאחר הראיון התקבלה חוות דעת של יחידת הטיפול במבקשי מקלט אצל רשות האוכלוסין וההגירה, היא המשיבה, שסברה כי יש לדחות את בקשת המקלט של המבקש (להלן: חוות הדעת ) . בחוות הדעת נקבע כי המבקש לא הוכיח קיומו של פחד מבוסס היטב מפגיעה חמורה בחייו או בחירותו אם ישוב למדינת מוצאו, בין היתר מן הטעם כי המבקש יכול היה למצוא מקום מגורים חלופי בתחומי מדינתו ולחיות בו בבטחה, בשים לב לכך שהוא אינו בעל פרופיל גבוה (מבחינת ייחוס פוליטי, או מעמד ציבורי או עסקי). עוד ניתן משקל לכך שמאז שעזב המבקש את קולומביה, לפני כשבע שנים, השתנה מצבו של הארגון, שאיבד מכוחו ומהשפעתו. בנוסף, צוין כי המבקש ניסה להיכנס לישראל גם בשנת 2004 אך כניסתו סורבה בנמל התעופה בן גוריון נוכח שהייתו בביקור הקודם בישראל, שחרגה מתקופת האשרה, וכי בכך יש להעיד על רצונו של המבקש לחיות בישראל עוד בטרם החל האיום הנטען בקולומביה. בהתאם לחוות הדעת, ומנימוקים שפורטו, המליצה הוועדה המייעצת לענייני פליטים לדחות את בקשת המקלט ושר הפנים החליט לקבל את ההמלצה. ערר שהגיש המבקש על החלטת שר הפנים נדחה על ידי בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין לעררים ) , שקבע כי לאחר חתימת הסכם פיוס בין ממשלת קולומביה לבין הארגון, שכלל בין היתר את פירוק הארגון מנשקו, ממשלת קולומביה מסוגלת להגן על אזרחיה ככל שהם נרדפים על ידו. עוד צוין – אשר למכתבי האיום שהתקבלו אצל אשת המבקש (לפי הטענה), כי ממועד קבלתם המשוער ב-2008 חלפו כ-4 שנים עד לעזיבתה לארצות הברית וכ-8 שנים עד לימינו-אנו. נוכח האמור, נמצא כי המבקש לא הוכיח כי הוא "נרדף" כדרישת הדין ואין מקום להתערב בהחלטת שר הפנים.

3.

בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' אברבנאל ) דחה את ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין לעררים וקבע כי אין בחומר הראיות שהובא על ידי המבקש כדי להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא נתון לאיום ממשי בארצו. נקבע כי חלפו למעלה מ-10 שנים מאז מפגשו האחרון של המבקש עם אנשי הכנופיה וכ-8 שנים מאז קבלת מכתב האיום האחרון; וכי אין בראיות שביקש להוסיף בדבר המניעים לעזיבת אשתו וילדיו את ביתם כדי לתמוך בטענה כי המבקש נתון לרדיפה בקולומביה. מנימוקים אלה ואחרים קבע בית המשפט כי לא קמה עילה להתערב בהחלטה לדחות את בקשת המקלט.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוען המבקש כי לא היה מקום להתחשב בחלוף הזמן מאז הגשת בקשת המקלט, משזה נבע מהשתהותה של המשיבה בטיפול בבקשתו. לדברי המבקש, בעת הגשת בקשת המקלט הוא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו והראה כי הוא נתון לאיום ממשי בארצו ולכן הנטל להראות כי חל שינוי נסיבות המצדיק סטייה ממסקנה זו – מונח לפתחה של המשיבה. עוד טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות בכך שלא הכירו במי שנסחט על ידי הארגון כחבר בקבוצה נרדפת על פי הוראות אמנת הפליטים; וכי מתקפות הארגון על אזרחי קולומביה נמשכות גם היום, למרות מאמצי הפיוס, לכן לא היה מקום לקביעה כי ממשלת קולומביה מסוגלת להגן על אזרחיה, ככל שאלה נרדפים על ידי הארגון.

בהחלטתי מיום 24.4.2017 ניתן צו ארעי שלפיו לא יינקטו נגד המבקש הליכי אכיפה עד להחלטה אחרת והתבקשה תשובת המשיבה.

5.

המשיבה טוענת כי המבקש לא הניח טעם להתערבות בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, בשים לב לאמת המידה המצמצמת שחלה בעניינים מעין אלה. המשיבה מדגישה כי בקשת המקלט של המבקש נבחנה לראשונה בשנת 2011 – ונדחתה לגופה; וכי לאורך ההליכים השונים שהתקיימו בעניינו של המבקש, לא נמצא כי נסיבות המקרה שלו מצדיקות להעניק לו מעמד של פליט. לטענת המשיבה, בצדק קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח היותו נתון לאיום ממשי, משלא הובאו נתונים התומכים בטענה כי נשקפת סכנה ממשית לחייו, וכך עולה אף מהראיון שנערך למבקש. לכך מוסיפה המשיבה כי בשני הראיונות הראשונים שנערכו למבקש לא עלתה הטענה לסחיטתו על ידי הארגון ולא תוארה תלונה שהוגשה במשטרת קולומביה נגד הארגון; וכי המבקש הגיע לישראל בשנת 2007 לאחר שעבר קודם לכן בספרד ובמצרים, שאליהן לא פנה בבקשת מקלט.

6.

לאחר העיון בבקשה ובתשובה, על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אמת המידה החלה על בקשות רשות לערער מן הסוג שלפניי היא אמת מידה מצמצמת, הגם שבמקרים מסוימים – ובהתחשב באופי המאטריה – רשות כאמור עשויה להינתן אף בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (בר"ם 5671/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 29 (24.7.2017)). הבקשה דנא אינה בא בקהלי המקרים האמורים. הן בית הדין לעררים, הן בית המשפט לעניינים מינהליים עמדו בפירוט על טענות המבקש לעניין האיום הנשקף לו בקולומביה ובפרט לעניין הראיות החדשות שהוסיף בנושא זה, לאחר קבלת ההחלטה הראשונה בעניינו בשנת 2011. מסקנות הערכאות הקודמות מבוססות היטב על נסיבות המקרה שהונחו לפניהן ובפרט על התשתית הראייתית שהציג המבקש לתמיכה בטענותיו בבקשה להכיר בו כפליט. איני סבור כי קמה עילה להתערב בקביעות האמורות, לא כל שכן באופן המצדיק דיון נוסף לפני בית משפט זה .

הבקשה נדחית ולפנים משורת הדין איני עושה צו להוצאות. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 24.4.2017 יעמוד בעינו למשך 30 ימים נוספים לצרכי התארגנות.