בר"מ 3443-23 בר"מ 3443-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 1.3.2023 (עמ"ן 33860-12-22, סגן הנשיא א' אליקים). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה בקרית אתא מיום 30.10.2022 (להלן: ועדת הערר).

2.המבקשים שבפני הם בעלים בחלקים שווים במגרש המצוי באזור התעשייה בקרית אתא שגודלו כ-3,000 מ"ר (להלן: הנכס). המבקשים ירשו את הזכויות בנכס בשנת 2009 וההליך שבפני נסב על חיובם בתשלומי ארנונה בגינו בין השנים 2016-2009.

3.ביום 19.7.2009, לאחר שמפקח בנייה מטעם עיריית קרית אתא (להלן: העירייה) ביקר בנכס ומצא כי הוא משמש למטרות אחסון, נשלחה למבקשים הודעה לפיה עליהם להסדיר את חוב הארנונה שלהם בגין הנכס. כארבע שנים לאחר מכן, ביום 17.7.2013 נפגש נציג מנהל מחלקת הגבייה בעירייה עם המבקש 2 ומסר לו פירוט לגבי חוב הארנונה של המבקשים בגין השנים 2013-2009. מאחר שחוב זה לא שולם, בשלהי שנת 2014 הוצאה למבקשים דרישת תשלום נוספת על סך למעלה מ-380,000 שקלים בגין חוב הארנונה לשנים 2014-2009 (להלן: דרישת התשלום).

4.ביום 15.1.2015 המבקשים שלחו מכתב לעירייה, ובו העלו לראשונה את טענותיהם ביחס לחיוב. במכתב נטען כי המבקשים אינם משתמשים בנכס ואף הופתעו לקבל את דרישת התשלום, וכי למעשה מי שעושים בו שימוש מאז שנת 2009 הם פולשים ללא היתר. במכתב תשובה מטעם מנהלת הגביה בעירייה מיום 27.1.2015 צוין כי אין מקום לטענות מסוג זה בשלב הנוכחי, לאחר שהמבקשים קיבלו התראה על החוב ופירוט מלא של מרכיביו. למחרת היום, הגישו המבקשים השגה למנהל הארנונה בעירייה, הוא המשיב, על חיוביהם בגין השנים 2013-2009, וזו נדחתה ביום 19.3.2015. ביום 28.4.2015 הגישו המבקשים השגה נוספת בקשר לחיובי הארנונה לשנת 2015. אף השגה זו נדחתה.

5.ביני לביני, ביום 3.3.2014 הגישו המבקשים תביעה לבית משפט השלום בחיפה נגד ארבעה צדדים שלישיים, מי שהוגדרו על-ידם פולשים כאמור לעיל, ובה עתרו למתן צווים אשר יחייבו אותם לפנות את פסולת הבניין המצויה בנכס. בית משפט השלום קיבל את התביעה ביחס לשני נתבעים שלא הגישו כתב הגנה ביום 5.6.2014 וביום 23.12.2014 (ת"א 5037-03-14, השופט ע' רוזינס). זאת, על יסוד כתב התביעה שהגישו המבקשים בלבד וללא הנמקה נוספת, מבלי לקבוע ממצאי עובדה ביחס להיקף, משך ומהות השימוש של אותם שני הפולשים בנכס. התביעות נגד שני הנתבעים האחרים נמחקו – אחת מטעמים פרוצדורליים והשנייה בהסכמת הצדדים.

6.בהמשך לכך, ותוך הפנייה לפסיקתו הנזכרת של בית משפט השלום, הגישו המבקשים שלושה עררים לוועדת הערר – שני עררים על החיובים בגין השנים 2009- 2015 (ערר וערר מתוקן), וכן ערר נוסף בגין החיוב עבור שנת 2016. בעררים נטען, בעיקרו של דבר, כי המבקשים קיבלו את דרישת התשלום בגין השנים 2014-2009 רק בשנת 2014, ועל כן יש לקבוע שהתקיים שיהוי בהליכי הגבייה ואין לגבות את החוב מטעם זה. המבקשים הוסיפו וטענו כי השגתם הראשונה הוגשה רק בתחילת שנת 2015 בשל כך. עוד נטען כי השימוש בנכס בוצע בידי פולשים ובהתאם לכך הם אלה שחייבים בתשלום ארנונה בגינו. העירייה טענה בתגובתה כי אין זה מתפקידה לבדוק מיהו המשתמש בנכס, והוסיפה כי בהתחשב בכך שהנכס נמצא בחזקת המבקשים חיובי הארנונה הוטלו כדין. כן נטען כי המועד להגשת ההשגה בגין השנים 2014-2009 חלף, והשגת המבקשים בגין שנים אלה לא הוגשה בזמן.

7.ועדת הערר דחתה את העררים, לאחר שקיבלה את עמדתה של העירייה כי הנכס היה בשימוש בשנים הרלוונטיות. כמו כן, ועדת הערר קבעה כי המבקשים השתהו בהגשת השגתם ביחס לחיובים בגין השנים 2014-2009, אשר כאמור הוגשה לראשונה רק בשנת 2015. על כן, ועדת הערר קבעה כי המבקשים יחויבו בתשלום ארנונה בגין 3,000 מ"ר עד ליום 15.1.2015. ועדת הערר קיבלה באופן חלקי את טענת המבקשים ביחס לשיהוי בהליכי הגבייה וקבעה כי העירייה לא תוכל לעשות שימוש בסמכויות הגבייה לפי פקודת המיסים (גביה) בגין השנים 2009 ו-2010. ביחס לחיובים בגין השנים 2016-2015, ועדת הערר קבעה כי בעקבות הודעה שהגישו המבקשים במהלך שנת 2015 על קיומו של מחזיק נוסף בנכס בוצע פיקוח מטעם העירייה שבמסגרתו הוסבו החיובים בגין 1,820 מ"ר משטחי הנכס למחזיק אחר החל מחודש מאי 2016. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שהמבקשים לא הציגו כל הבהרה או הסבר ביחס לחלוקת ההחזקה ביתרת הנכס, נקבע כי הם יחויבו בתשלום ארנונה בין השנים 2016-2015 בגין יתרה זו.

8.ביום 15.12.2022 המבקשים הגישו ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. בערעור הם שבו וטענו כי לא עשו כל שימוש בנכס ובפועל גילו על קיומו של החוב בגינו רק בשנת 2014, כך שלא יכלו להשיג עליו במועד מוקדם יותר. העירייה טענה בתגובה כי טענותיהם העובדתיות של המבקשים התבררו כבר במסגרת הדיון בהשגות ובעררים וכי אין הצדקה לבחון אותן בשלישית.

9.כפי שצוין בפתח הדברים, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. בית המשפט המחוזי הבהיר כי מאחר שזהות המחזיק בנכס לא הייתה ידועה לעירייה, ובהתחשב בכך שהמבקשים לא העלו בפניה כל טענה בדבר פלישה לנכס עד שנת 2015, העירייה פעלה כדין בכך שחייבה אותם בארנונה, בתור בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס. כן הדגיש בית המשפט המחוזי כי בהמשך, לאחר קבלת מידע מהמבקשים, החליטה העירייה כי החל מיום 1.5.2016 יחויב מחזיק אחר בגין חלק מהשטח, והמבקשים יחויבו רק ביחס ליתרתו. בית המשפט המחוזי קבע כי לא נפל פגם בהחלטה זו של העירייה. לבסוף, בית המשפט המחוזי חייב את המבקשים בהוצאות המשפט של העירייה בסך של 10,000 שקלים.

10.ביום 7.5.2023 הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי שגה באופן שבו יישם את הוראות החוק והפסיקה בנוגע לזיהוי בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. המבקשים חוזרים וטוענים כי במהלך השנים הרלוונטיות לדיון הפולשים היו בעלי הזיקות הקרובות ביותר לנכס, ועל כן יש לחייב אותם בארנונה. המבקשים מוסיפים ומטעימים כי הערכאות הקודמות התעלמו מכך שלהשגה הראשונה צורף כתב התביעה שהגישו המבקשים נגד הפולשים, אשר כאמור לעיל התקבלה ביחס לשניים מבין ארבעת הנתבעים. לשיטת המבקשים, יש בכך כדי ללמד כי הם לא החזיקו בנכס בעצמם בשנים הרלוונטיות. כן טוענים המבקשים כי היה על העירייה לבצע בדיקה אקטיבית ביחס למחזיקים בנכס. המבקשים מוסיפים וטוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוביל לתוצאה שבגדרה החוטא יוצא נשכר.

11.ביום 25.6.2023, בהתאם להחלטתי, הגישה העירייה תשובה לבקשת רשות הערעור. לטענת העירייה, המקרה דנן אינו מצדיק מתן רשות ערעור, מאחר שהוא מבוסס כולו על נסיבותיהם הפרטיקולריות של המבקשים ועל קביעות עובדתיות אשר נבחנו במסגרת הליך ההשגה, בוועדת הערר ובבית המשפט המחוזי. לגוף הדברים, העירייה שבה וטוענת כי המבקשים השתהו בהגשת השגה על חוב הארנונה ומדגישה כי האחריות לאיתור המחזיקים בנכס רובצת לפתחם של הבעלים ולא של העירייה. כן הוסיפה העירייה כי סעיף 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע שבהשכרת נכס לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר, בעל הנכס, חייב בארנונה. לשיטתה, אם במקרה של שכירות קצרה מחויב בעל הנכס בארנונה, הרי שמקל וחומר כאשר מדובר בפולשים שונים שאינם מחזיקים ברציפות בנכס, חובת תשלום הארנונה מוטלת על הבעלים.

12.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. המקרה דנן אינו עומד באמת המידה שנקבעה למתן רשות ערעור ומעוגנת בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה במקרה זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. טענותיהם של המבקשים נטועות היטב בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה, ולא התרשמתי כי הן מעוררות כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. אף לא התרשמתי כי דחיית הבקשה תגרום למבקשים עיוות דין. למעלה מן הצורך, יצוין כי גם לגוף הדברים, יש טעם בעמדת העירייה הגורסת כי העלאת טענה לפיה על העירייה לבצע בדיקה אקטיבית לאיתור זהות המחזיק בנכס מעוררת קשיים, מאחר שקבלתה עלולה לחתור תחת האפשרות לנקוט הליכי גבייה יעילים. האחריות לפקח על נכס מקרקעין ולדווח בזמן אמת על שינויים בהחזקתו מוטלת על בעלי הנכס. כמו כן, לא ניתן להתעלם מן העדכון שהוחל ממילא בהיקף השטח שבגינו חויבו המבקשים. לבסוף, אף אין לומר שפסיקתו של בית משפט השלום, שעליה מתבססים המבקשים, כוללת קביעות עובדה שאינן מתיישבות עם תוצאת ההליך.

13.סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות, ובהתחשב בהוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי, אין צו להוצאות.