בר"מ 3491/17 מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה נ. אדם חסן

השופט י' דנציגר:

1.ראינו לנכון לקבל את בקשת רשות הערעור של המבקשת ולדון בה כבערעור, ככל שהדבר נוגע לטיעונה כי שגה בית המשפט קמא בהחזירו את הדיון בעניינו של המשיב לבית-הדין "כאשר על המערערת לדאוג לכך שלעיני בית הדין תונח הערכת מסוכנות בעניינו של המשיב, אשר תהיה ערוכה על ידי גורם מקצועי שייבחר לפי שיקול-דעתה של המערערת ...".

2.לטענת המבקשת, מההחלטה דנן עולה כי היה ולא תוגש הערכת מסוכנות כאמור, לא ניתן יהיה להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק ) לגבי מי שסיים לרצות את עונש המאסר שלו, וחוק ההגנה על הציבור אינו חל עליו.

3.יצוין כי גם לשיטת המשיב – המסכים למתן רשות ערעור בסוגיה דנן – אכן אין מקום לחייב את המבקשת בכל מקרה ומקרה להגיש הערכת מסוכנות. לשיטת המשיב, החלטת הממונה בדבר מסוכנותו של פלוני יכול שתהייה מבוססת על כל מידע רלבנטי שהגיע לידיעתו, ולאו דווקא נדרשת הערכת מסוכנות. ואולם, לשיטת המשיב במקרה שלפנינו לא הוכיחה המבקשת שנשקפת ממנו מסוכנות.

4.לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ראינו לנכון לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לסוגיה דנן. אכן, הגשת הערכת מסוכנות אינה בבחינת תנאי סף מנדטורי לקבלת החלטה מינהלית על ידי ממונה ביקורת הגבולות לפי סעיף 13ו(ב)(2) לחוק. על החלטה בעניין זה, כמו במקרים אחרים, חלים כללי המשפט המנהלי לעניין ראיות מנהליות כבסיס להחלטה.

5.רשמנו לפנינו את הצהרת המבקשים כי "אין המדינה מתנגדת עקרונית לכך – שבמקרים המתאימים ובעיתוי מסויים – אכן יהיה צורך בקיומה של הערכת מסוכנות שתיערך על ידי גורם מקצועי על מנת להמשיך ולהחזיק נתין זר במשמורת מכוח סעיף 13ו(ב)(2) לחוק ...". (פסקה 3 לבקשת רשות הערעור).

6.אנו מורים על החזרת העניין לבית המשפט המחוזי הנכבד על מנת שזה יידרש לקביעתנו דנן, ויכריע בעניין המשך הטיפול בתיק זה בהתחשב בהכרעתנו.

7.בנסיבות העניין לא מצאנו מקום לדון בטיעונים נוספים שהועלו על ידי באי כוח הצדדים, חלקם במסגרת בקשת רשות הערעור וחלקם בטיעונים בעל פה מטעם באת כוח המשיב.

8.אין צו להוצאות.