בר"מ 3505/22רחל נחשון ז"ל נ. עיריית בת ים - מנהל הארנונה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 23.3.2022 (עמ"ן 8457-03-21, השופטת ה' עובדיה ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית בת ים (להלן: ועדת הערר ) מיום 20.1.2021.

2.

מקורו של ההליך דנן במחלוקת בין הצדדים הנסבה על חיוב הארנונה בגין נכס המצוי באזור התעשייה של העיר בת ים (להלן: הנכס ). המבקשים הם בעלי הזכויות בנכס, ואילו המשיב הוא מנהל הארנונה בעיריית בת ים (להלן בהתאמה: מנהל הארנונה ו- העירייה ). ליתר דיוק יובהר כי המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) ירשה בשנת 2004 את הזכויות בנכס מבעלה המנוח. במהלך ההתדיינות המשפטית הממושכת בין הצדדים הלכה המבקשת לבית עולמה, והמבקשים 4-2, בנה ונכדיה, הם שירשו אותה. עוד קודם לכן המבקש 2 מונה בשנת 2009 לאפוטרופוס על גופה ורכושה של המבקשת וניהל את הנכס.

3.

באופן יותר ספציפי, עניינה של המחלוקת בשאלה אם הנכס אינו ראוי לשימוש במובן זה שחל עליו סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ), המקנה פטור מתשלום ארנונה למבנה "שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו". ההתדיינות בין הצדדים נמשכת על פני למעלה מעשור שנים והתנהלה במסגרת הליכים שונים. על כן, התיאור שלהלן יתמקד בעיקרי הדברים בלבד.

4.

בתמצית יצוין כי על-פי רישומי העיריה, בעבר הושכר הנכס בחוזים שונים, ותקופת השכירות האחרונה הסתיימה ביום 30.9.2007. לפיכך, החל מיום 1.10.2007 הטילה העירייה את תשלומי הארנונה על המבקשת כבעלת הנכס, ואולם אלה לא שולמו מעולם.

5.

בהמשך לאמור, ולאחר שהעירייה פתחה בהליכי הוצאה לפועל, בשנת 2009 המבקשת הגישה בקשה לעירייה ובה טענה כי היא זכאית לפטור מתשלום ארנונה בגין הנכס מאחר שאינו ראוי לשימוש בהתאם לסעיף 330 לפקודה. ביום 9.6.2010 דחה מנהל הארנונה את הבקשה.

6.

המבקשת הגישה לוועדת הערר שני עררים – אחד שהתייחס לתקופה שתחילתה ביום 20.3.2008, והשני שהתייחס לתקופה שתחילתה בשנת 2007. בעיקרו של דבר, המבקשת שבה וטענה כי הנכס אינו ראוי לשימוש, בין היתר על רקע שריפה שהתחוללה בו, כמו גם בשל ליקוים נוספים. כמו כן נטען בערר השני כי המבקשת לא החזיקה בנכס בחלק מהתקופות הרלוונטיות, כי נפלה טעות בחישוב שטחו של הנכס וכי הודעות התשלום לא נשלחו אליה או למבקש 2, ששימש כאמור כאפוטרופוס שלה.

7.

בשלב זה החלה התדיינות מסועפת בפני ועדת הערר. ההתדיינות נפרשה על פני כעשור, ובמסגרתה התקיימו מספר דיונים ונערכו סיורים בנכס. מבלי לפרט את כלל ההליכים יצוין כי בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים, אשר הולידה את ההליך דנן, ועדת הערר דחתה בסופו של דבר את שני העררים, וזאת לאחר שחזרה ודנה בהם בהמשך לערעורים על החלטותיה הקודמות לבית המשפט המחוזי (עמ"ן 2196-06-13 סגן הנשיא מ' פינקלשטיין מיום 12.8.2014; עמ"ן 33467-12-17, השופט א' יקואל מיום 11.11.2018).

8.

בהחלטתה הסופית ציינה ועדת הערר את התרשמותה לפיה הליקויים שהמבקשת הצביעה עליהם אינם מונעים שימוש בנכס כמבנה תעשייתי בהתאם לייעודו. בהגיעה למסקנה זו עמדה ועדת הערר, בין היתר, על ממצאיו של מנהל הארנונה, אשר בשנת 2015 (במסגרת סיור שגרתי שערך) תיעד בנכס פריקה של ארגזי קרטון ומשטחים במלגזה לשם אחסנתם שם. עוד צוין כי באחד מהסיורים שערכה ועדת הערר בנוכחות הצדדים ובאי-כוחם, נמצא כי בנכס קיימת מערכת אבטחה מתקדמת וכן כלים סניטריים. כמו כן נדחו טענותיה של המבקשת בעניין תקופות ההחזקה בנכס ושטחו.

9.

ביום 3.3.2021 המבקשים הגישו על כך ערעור לבית המשפט המחוזי, ובו חזרו בעיקרו של דבר על טענותיהם באשר למצבו של הנכס כבלתי ראוי לשימוש. לצד זאת העלו המבקשים טענות נוספות, ובין השאר כי ועדת הערר התעלמה מטענות שהועלו בפניה, לא נימקה את החלטה כראוי והתבססה על עובדות שגויות. מנגד טען מנהל הארנונה כי המבקשים מנסים להתחמק מתשלומי ארנונה שהוטלו עליהם כדין כבר לפני למעלה מעשור, ואשר הצטברו בינתיים לחוב של יותר מ-1,500,000 שקלים. כן נטען כי החלטתה של ועדת הערר מבוססת על הנתונים העובדתיים והמשפטיים שהוצגו בפניה, מנומקת כנדרש ולא נפל בה כל פגם.

10.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקבעו כי ככלל ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאיה העובדתיים של ועדת הערר, וביתר שאת בשים לב לכך שעסקינן בקביעות מקצועיות המצויות בתחום מומחיותה של ועדת הערר, ואשר התבססו על התרשמותה הבלתי-אמצעית מהנכס. בית המשפט המחוזי הוסיף כי החלטתה של ועדת הערר הייתה מנומקת, ברורה וכי לא התגלתה בה שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובהסקת המסקנות המשפטיות המתחייבות מהן, המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. לבסוף, בית המשפט המחוזי חייב את המבקשים בהוצאות משפט בסך 15,000 שקלים.

11.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובה חוזרים המבקשים על עיקרי הטענות שהעלו בהליכים הקודמים. בתמצית, המבקשים טוענים כי הנכס אינו ראוי לשימוש באופן המקים פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודה, ובהקשר זה נטען כי יש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי "משום סתירה חזיתית" להלכות שנקבעו בבית משפט זה. כמו כן, המבקשים שבים ומעלים טענות שונות ביחס להתנהלותה של ועדת הערר ולקביעותיה העובדתיות.

12.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. נקודת המוצא לדיון היא אמת המידה המצמצמת החלה על בקשה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, ובפרט בשאלות שהן יישומיות באופיין (ראו למשל: בר"ם 560/19 מלק נ' עיריית חדרה , פסקאות 12-11 (12.5.2019); בר"ם 5625/20 דורית קרור ושיווק פרי בע"מ נ' מנהל הארנונה , פסקה 8 (9.9.2020)).

בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדרי אמת המידה האמורה. הבקשה נושאת אופי "ערעורי" ונטועה היטב בנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים, ומשכך אינה מעוררות כל שאלה עקרונית. כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה תגרום עיוות דין . טענותיהם של המבקשים נבחנו ונדונו בפירוט כמה פעמים לאורך השנים, הן בוועדת הערר והן בבית המשפט המחוזי, ולא מצאתי כי נפל בהכרעותיהם פגם המצדיק התערבותו של בית משפט זה.

13.

סוף דבר: ה בקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.