בר"מ 3636/18 ישיבת אדרת אליהו נ. מנהל הארנונה של עיריית הרצליה

1.

בין המבקשת לבין עיריית הרצליה (להלן: העירייה ) נטושה מחלוקת על אודות חובות ארנונה שצברה המבקשת בין השנים 2014-2002 ביחס לשני נכסים בעיר הרצליה שהמבקשת היא אחת מבעליהם הרשומים (להלן: החוב

ו הנכסים ). דין ודברים בין הצדדים החל לאחר שביום 1.1.2015 נשלח למבקשת מטעם העירייה מכתב התראה לפני נקיטת הליכים בגין חובות (ונכס נוסף שאינו מענייננו)

(להלן: מכתב ההתראה ו החוב ). ביום 14.6.2015, בחלוף למעלה מחצי שנה,

התקבל מענה ראשון מאת המבקשת שבו נטען, בעיקרם של דברים, כי היא מודעת לחובה וכי בכוונתה לפרוע אותו, הגם שיש לה השגות והערות בקשר לחוב. מאז החלה חלופת מכתבים בין בא כוחה של המבקשת לבין העירייה שבמסגרתה, בעיקרם של דברים, טענה המבקשת כי כלל אינה מחזיקה באחד הנכסים שלגביהם חויבה; וכי נפלה טעות ברישום שטח הנכס האחר בספרי העירייה. יוער כי ביני לביני צירפה המבקשת המחאה על סך 35,000 ש"ח על חשבון החוב הקיים. ביום 6.10.2015 השיבה באת כוח העירייה למכתב אחרון זה (להלן: המכתב מיום 6.10.2015 ) , וציינה, בין היתר, כי לא התקבלה במשרדי העירייה בקשה לרשום מחזיקה אחרת באחד הנכסים, וכי הודעה בדבר מדידת שטחו של הנכס האחר נשלחה למבקשת כבר בשנת 2008. בעניין אחרון זה צוין כי המבקשת רשאית להגיש השגה למשיב ביחס לאותה שנת מס בלבד. לאחר הדברים האלה, ביום 23.12.2015 שלח בא כוח המבקשת מכתבים למשיב (להלן: המכתבים מיום 23.12.2015 ) , שכותרתם "השגה על חיוב הארנונה", שבהם שטח טענותיו נגד החוב. במכתב תשובה מיום 14.1.2016 הודיעה באת כוח העירייה כי המבקשת אינה רשאית להגיש השגה על מלוא החוב, אלא לגבי שנת המס 2016 בלבד.

2.

בהמשך להחלטה האמורה הגישה המבקשת עררים לפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית הרצליה (להלן: ועדת הערר או הוועדה ), שבגדרם טענה, בעיקרם של דברים, כי לא הייתה מודעת לחיובה בתור מחזיקה באחד הנכסים; כי לא הייתה מודעת לכך שביחס לנכס השני תחויב על פי מדידה שגויה, לטענתה; וכי לפיכך לא יכלה לפעול לביטול השומות בשנים הרלוונטיות. עם זאת, מיד עם היוודע לה דבר חיובה פנתה למשיב בדרישה לבטל את החיוב בגין הנכס האחד; כמו גם לתקן שגיאות שנפלו בחישוב החיוב בגין הנכס האחר. ביום 13.10.2016 החליטה ועדת הערר לדחות את העררים על הסף תוך שקיבלה באופן מלא את עמדת המשיב. נקבע כי השגות המבקשת הוצגו לראשונה לאחר משלוח מכתב ההתראה; וכי זה אינו "דרישת תשלום" כפירושה בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק

הערר ) . לפיכך קבעה הועדה כי בהתאם להסדר הקבוע בחוק הערר, כלל לא קמה למבקשת הזכות להגיש השגה; ומאליה לא קמה הזכות להגיש ערר. בנתון לאמור נדחו העררים על הסף. עוד נקבע, כי אף אם ניתן היה לראות במכתב ההתראה מיום 1.1.2015 משום דרישת תשלום כאמור, הרי שההשגות הנטענות הועלו רק במכתב ביום 23.12.2015, תוך חריגה מהמועד הקבוע בחוק להגשת השגה.

3.

בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ) דחה את ערעור המבקשת על החלטת ועדת הערר תוך שאימץ את עיקר קביעותיה. נקבע כי הן מכתב ההתראה, הן מכתב נוסף ששלחה העירייה ביום 6.10.2015 אינם הודעת תשלום שעליה ניתן להשיג לפי חוק הערר; ולפיכך גם לא קמה זכות ערר. נוכח האמור קבע בית המשפט כי המכתבים מיום 23.12.2015 אינם יכולים להיחשב להשגות כדין, וכי בדין דחתה הוועדה את העררים על הסף. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אם היה ניתן לראות במכתב ההתראה משום הודעת תשלום, הרי שההשגה עליו במסגרת המכתבים מיום 23.12.2015 הוגשה באיחור ביחס למועדים הקבועים בחוק הערר, וכי גם מטעם זה דין הערעור להידחות.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. ככל הניתן להבין מהבקשה, המבקשת טוענת כי בקשתה מעוררת שאלה משפטית עקרונית בדבר מתחם ההתערבות המצומצם של בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטות ועדת הערר בנסיבות שבהן לא היה דיון לגופם של דברים אלא אך בבקשה לסילוק העררים על הסף. עוד הועלו טענות ביחס לקביעות עובדתיות שונות של ועדת הערר; וכן ביחס לקביעה שלפיה מכתב ששלחה העירייה ביום 6.10.2015 הוא דרישת תשלום כפירושה בסעיף 3 לחוק הערר. לטענת המבקשת, נובע מכך כי השיגה על הודעת החיוב והגישה את עררים במועדים הקבועים בדין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה , מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, על מתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה חלה אמת מידה מצמצמת; ורשות כאמור תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר דחיית הבקשה עלולה להביא לכדי עיוות דין ( בר"ם 5861/17 גשר מפעלים חינוכיים נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים , פסקה 4 (29.10.2017) (להלן: עניין גשר );

בר"ם 8900/17 סייג נ' מנהל הארנונה עיריית תל אביב יפו , פסקה 13 (24.12.2017); בר"ם 5412/15 טוויג נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב , פסקה 17 (6.10.2015)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדר אמת המידה האמורה. טענת המבקשת בכל הנוגע למתחם ההתערבות בהחלטות ועדת ערר לענייני ארנונה נוגעת לאופן יישום הדין על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים , ומשכך אינה מצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי לפנינו ( עניין גשר , פסקה 4). גם טענותיה של המבקשת נגד קביעותיה העובדתיות של ועדת הערר – שנדונו ונדחו בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים – נטועות בנסיבות המקרה, נושאות אופי "ערעורי" ואינן מצדיקות מתן רשות כאמור.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.