בר"מ 3646/20 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

המשיבה 1, אזרחית הפיליפינים, נכנסה לישראל לראשונה בשנת 2004 מכוח אשרת עבודה בענף הסיעוד, שפקעה בסוף שנת 2006 (רישיון ביקור שניתן לה לצורך התארגנות ליציאה מהמדינה, פקע בחודש 2007; להלן: המשיבה ). למשיבה שני ילדים שנולדו בישראל: בת שנולדה בשנת 2007, היא המשיבה 2 (להלן: הקטינה ), והמשיב 3, שנולד שנתיים לאחר מכן (להלן ביחד: הילדים או הקטינים ). אבי הילדים חזר לפיליפינים. ביום 27.8.2019 המשיבה עוכבה על ידי פקחי רשות האוכלוסין וההגירה, המבקשת לפניי (להלן גם: הרשות ), ולאחר שימוע שנערך לה לפני הממונה על ביקורת הגבולות הוצאו לה צווי הרחקה ומשמורת. בתמצית ייאמר, כי ערר שהגישה המשיבה על הצווים נדחה ובגדרי ערעור מינהלי שהוגש מטעמה הורה בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' יקואל ) ביום 24.9.2019 כי המשיבה תשוחרר בתנאים ממשמורת (להלן: ההחלטה מיום 24.9.2019 ; ראו גם בר"ם 6333/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלונית (25.9.2019)). בהמשך להחלטה אחרונה זו ביום 25.9.2019 שוחררה המשיבה ממשמורת ובפסק דין מיום 6.10.2019 התקבל ערעורה בחלקו בקביעה כי ההליך המינהלי ביחס לתא המשפחתי כולו יושלם כשהמשיבה משוחררת ממשמורת, בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 24.9.2019 (ובגדרו ייבחן מחדש צו ההרחקה שניתן בעניינה; להלן: ההליך הקודם ). ביום 10.10.2019, כמה ימים לאחר מתן פסק הדין האמור, התקיים שימוע בעניינם של המשיבים, שבו נכחו באי כוחם וכן המשיבים כולם, לפי דרישת הרשות. במהלך השימוע נשאלה הקטינה, שהייתה אז בת 12, כמה שאלות ובהמשך ניתנה אפשרות לעורכי הדין להציג טיעוניהם. בהחלטה מנומקת מאותו יום קבעה ממונה חקירות זרים (להלן: הממונה ) כי צו ההרחקה בעניין המשיבה יעמוד בתוקפו וכי עליה לצאת עם הילדים מישראל בתוך פרק זמן של 30 ימים.

למען שלמות התמונה יוער כי במכתב מיום 10.10.2019 מטעם מחלקת ייעוץ וחקיקה (משפט ציבורי-מינהלי) במשרד המשפטים בנושא "הרחקת ילדי שוהים שלא כדין" צוין כי התקיימה ישיבה לבחינת הנושא לעומק ובה הוחלט כי יש לערוך התאמות מסוימות בנהלי הרשות בכל הנוגע להליכי הרחקה של ילדי שוהים שלא כדין (בין היתר בנוגע לשמיעתם הישירה וקבלת עמדתם בדרכים אחרות, בהתאם לגיל; שקילת טובת הילד בהחלטות לגביהם; העברת הדרכה לממוני ביקורת הגבולות לצורך הנחייתם המקצועית בעניין עריכת שימוע וקבלת החלטה בעניינם של קטינים, בסיוע גופים בממשלה ומחוצה לה; וקבלת דו"ח סוציאלי לגבי הקטינים בטרם שתתקבל החלטה סופית בעניין ההרחקה מישראל, בנוגע למצבם ומשמעות ההרחקה בקשר לטובת הילד. להלן: מכתב משרד המשפטים ).

2.

ערר שהגישה המשיבה על החלטת הממונה נדחה (לצד הארכת המועד האחרון לעזיבת המשיבים את ישראל). בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ) קבע כי הרשות יישמה את האמור בפסק הדין בהליך הקודם וחלק מן ההשגות לגבי החלטת הממונה, כבר נדחו לגופם של דברים באותו פסק דין. בית הדין ציין כי עיין בהערכה הפסיכיאטרית שהגישו המשיבים בעניין הקטינה (שהוגשה בגדרי ההליך הקודם והוצגה גם לממונה; להלן: חוות הדעת ) ומצא כי עולה ממנה כי הקטינה ילדה בריאה, בגופה ובנפשה, ולצד זאת היא חרדה באופן מובן מהמעבר הצפוי לארץ חדשה שבה מעולם לא ביקרה. בהקשר זה בית הדין הוסיף וציין כי קיים פער רב בין תיאור מאפייניה של הילדה בגדרי ה"סטטוס הפסיכיאטרי" בחוות הדעת לבין מסקנותיה מרחיקות הלכת שלפיהן בהרחקת הקטינה גלומה סכנה "להידרדרות במצבה הנפשי ולפגיעה בהתפתחותה הנפשית". לפיכך נקבע כי לא ניתן לצפות כי ייגרם לקטינה נזק מיידי כתוצאה מההרחקה וגם המסמכים האחרים שהוגשו בהתייחס לילדים לא משנים את המסקנה כי אין מקום לדחות את הרחקתם.

3.

ערעור המשיבים על פסק הדין של בית הדין לעררים התקבל בחלקו. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ל' ביבי ) קבע כי בשימוע שנערך בעניינם של הילדים נפלו פגמים, בהינתן ההנחיות הפרטניות לנושא זה כפי שנקבעו במכתב משרד המשפטים. בהקשר זה נקבע בין היתר כי בריאיון שנערך לקטינה זו לא נשאלה שאלות רלוונטיות במטרה להתחקות אחר רצונותיה וההשלכות האפשריות להרחקתה מישראל; כי בנסיבות המקרה שלפנינו, בהעדר נהלים לדרך עריכת השימוע לקטינים ובהינתן המסמכים המקצועיים שהוצגו בעניין הקטינים היה מקום כי הרשות תציג חוות דעת נגדית בעניין השלכות ההרחקה עליהם; וכי לא היה מקום לקביעותיו של בית הדין בעניין אחרון זה בתחום מקצועי מובהק, שאינן בידיעה שיפוטית של בית הדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי למרות הכוונה לעשות כן כפי שעלתה במפורש במכתב המשפטים – לא נקבעו נהלים בנוגע לאופן שבו ינוהל שימוע לקטינים ולדרך יישומן של ההנחיות במכתב זה (ובכלל זאת על ידי מי ייערך השימוע, באיזה פורום, ומהן ההקלות שיכולות לחול בעניינם). על רקע המכלול האמור בוטלו צווי ההרחקה בעניין הקטינים ונקבע כי יש לערוך שימוע נוסף בעניינם לאחר שייקבע נוהל ליישום ההנחיות במכתב משרד המשפטים או לאחר קבלת החלטתו של בית משפט זה בהליך קשור (בר"ם 8707/19, וראו להלן) – לפי המוקדם. בצד האמור בית המשפט דחה את ערעורה של המשיבה על החלטת ההרחקה בעניינה בהעדר עילה להתערבות בה. יחד עם זאת, בהינתן הקביעות לגבי הקטינים ועל מנת שלא להפרידם מאמם ולהותירם ללא השגחה עוכבו הליכי ההרחקה בעניינה עד לקבלת החלטה חדשה ביחס לקטינים, ונקבע כי היא תישאר משוחררת ממשמורת בכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטה מיום 24.9.2019. במאמר מוסגר יצוין כי ביום 17.11.2019 הגישו המשיבים בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים ובהחלטה מיום 20.11.2019 החליטה המבקשת (על רקע קביעותיו של בית הדין בהליך הקודם) כי זו לא תידון עד לאחר יציאת המשיבים מישראל.

4.

מכאן הבקשה שלפניי (שהוגשה בהמשך להחלטת כב' הרשמת ש' עבדיאן מיום 27.5.2020 לקבל את הבקשה להארכת המועד להגשתה, ראו בש"ם 3411/20), שבה טוענת רשות האוכלוסין וההגירה כי בפסק הדין דנן נפלו טעויות בעלות השלכות רוחב, המצדיקות מתן רשות ערעור, ובעניין זה מפנה הרשות לשתיים מן הקביעות: ראשית נטען כי מסקנתו של בית המשפט כי נפלו בהליך השימוע וקבלת ההחלטות בעניינם של הקטינים פגמים – שגויה, בשים לב לנוכחות המשיבה, אמם, ובאי כוחם בשימוע; בהינתן זכות הטיעון הרחבה שניתנה להם (לרבות צירוף מסמכים); וכן על רקע שיקול הדעת הרחב המסור לרשות בהפעלת סמכויותיה. השגיאה השנייה שמצדיקה מתן רשות ערעור לטעמה של הרשות נוגעת לקביעתו של בית המשפט בהתייחס לחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבים. נטען כי לא היה מקום לקבוע כי הכרעת בית הדין בעניין אותה חוות דעת אינה מצויה בידיעתו השיפוטית, וכי מסקנה זו מנוגדת להלכה הפסוקה שלפיה בית הדין לעררים הוא טריבונל מינהלי מקצועי בעל מומחיות וידע בתחום עיסוקו, ומידת ההתערבות בהחלטותיו לפיכך תהא מצומצמת. בעניין זה מוסיפה המבקשת וטוענת כי בהליך המתקיים לפני בית המשפט לעניינים מינהליים נבחנת סבירות ההחלטה המינהלית ולכן לא היה מקום להטיל על הרשות חובה להמציא חוות דעת נוגדת לחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבים.

בצד טענות אלו טוענת הרשות כי לא היה מקום למסקנת בית המשפט שלפיה לא ניתן לקבל החלטה בעניינם של הילדים קודם שגובשו נהלים ברורים אשר לאופן קיומו בהמשך למכתב משרד המשפטים. נטען כי בעקבות הדיון המוזכר באותו מכתב, ואף לפני הוצאת מכתב סיכום הדיון, רועננו ההנחיות הרלוונטיות בקרב גורמי המקצוע ברשות ואלו יושמו במהותן גם במקרה דנן (ובהקשר זה צוין כי הקטינה ענתה בשלילה כשנשאלה אם ברצונה להוסיף דבר נוסף על התשובות שנתנה).

5.

המשיבים טוענים כי בקשת רשות הערעור אינה באה בגדרי אמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לבית משפט זה, ובכלל זאת יש להתחשב לשלילה גם בשיהוי הניכר בהגשתה. לטענתם, קביעותיו של בית המשפט מבוססות ומנומקות, ונטועות בעובדות המקרה. בהקשר זה נטען בין היתר כי טענותיה של המבקשת על עמידה בפועל של הליך השימוע בהנחיות הכלליות שנקבעו במכתב משרד המשפטים אינן מבוססות ובכלל זאת כי השימוע התנהל באווירת פחד, לאחר שהילדים ראו את אמם בוכה וננזפת על ידי נציגי המבקשת; וכי בנסיבות אלו בדין נקבע כי השאלות הספורות שנשאלה הקטינה לא יכולות לבוא בגדרי בירור ישיר של רצונה. עוד נטען כי במכתב משרד המשפטים צוין במפורש כי ייקבעו נהלים בהמשך להנחיות שבו, ולכן אין די בטענת המבקשת כי התבצע "רענון" של ההנחיות לעובדי הרשות (שלא הובאו לה תימוכין), מה גם שלא מדובר בנהלים קיימים כי אם בנהלים חדשים. מכל מקום נטען כי ככל שניתנו הנחיות מפורטות לנציגי הרשות שערכו את השימוע – הדבר לא בא לידי ביטוי הלכה למעשה בהליך דנן. עוד טוענים המשיבים כי בצדק נקבע כי נפל פגם בכך שלא הוכן דו"ח סוציאלי בעניין הקטינים וכי העובדה כי המשפחה לא שהתה אותה עת במשמורת אינה מייתרת את הצורך בו, בהינתן מטרתו לבחון את השלכות הרחקתם מהארץ.

למען שלמות הדברים אעיר כי לאחר הגשת תשובת המשיבים, ביום 15.10.2020 ניתן פסק הדין בבר"ם 8707/19 לופז נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים (לעיל ולהלן: בר"ם 8707/19 ) שאליו התייחס פסק הדין נושא הבקשה דנן. בית המשפט לעניינים מינהליים ציין כי יש לדחות את מועד השימוע לקטינים בענייננו עד לקביעת נהלים ברורים בהמשך להנחיות במכתב משרד המשפטים או למצער עד להכרעה בבר"ם 8707/19 שבו, כך צוין, עולות על פניו שאלות עקרוניות בדבר מתכונת עריכת השימועים לילדי שוהים בלתי חוקיים בארץ. לפיכך נקבע כאמור כי החלטה חדשה בעניינם של הקטינים כאן תתקבל לאחר שיגובשו הנהלים ליישום הנחיות משרד המשפטים או לאחר הכרעת בית משפט זה בבר"ם 8707/19 – לפי המוקדם. ברם, פסק הדין בבר"ם 8707/19 לא עסק בסוגיות העקרוניות הנוגעות למתכונת שמיעת קטינים, ייצוגם ואופן קבלת ההחלטה בעניינם בהליכים מעין אלה שלפנינו (ראו שם, פסקאות 15-14) ועל כן נדבך זה בפסק הדין נושא הבקשה אינו רלוונטי לבחינת הבקשה שלפניי בעת הנוכחית.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה לה ובצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אמת המידה החלה על בקשות רשות לערער על פסק דין בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים היא ככלל מצמצמת, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. בצד האמור, כפי שעמדנו לא אחת בבקשות מן הסוג דנן, נוכח אופי המאטריה רשות כאמור עשויה להינתן אף בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו מני רבים בר"ם 1546/20 מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה נ' מנדל , פסקאות 6 ו-8 (8.6.2020); בר"ם 6992/19 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (23.1.2020)). איני סבור כי הבקשה דנן באה בקהלי המקרים האמורים. חרף טענות הרשות, קביעותיו של בית המשפט המחוזי הן לעניין הפגמים שנמצאו בהליך השימוע שנערך לקטינים, הן לעניין ממצאי בית הדין בקשר לחוות הדעת והצורך בחוות דעת נוספת מטעם הרשות נטועות בדל"ת אמות המקרה ומבוססות על התשתית העובדתית הקונקרטית שהונחה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. לא שוכנעתי כי מקביעות אלו – היישומיות באופיין – נובעות השלכות הרוחב שנטענו על ידי המבקשת ועל כן אין בטענותיה כדי להצדיק דיון נוסף בערכאה זו. עוד אציין כי מאז הגשת התשובה לפניי, פורסם נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 10.3.0001 "הוצאת צווי הרחקה ומשמורת לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952" (27.7.2020) שכולל הוראות בהתייחס לשמיעת קטינים בהליכי שימוע להוריהם טרם הוצאת צו משמורת, ושאינו עומד לבחינה במקרה דנן (וממילא איני מביע בעניין עמדה לגופם של דברים). למותר לציין כי שאלות הרוחב בנושא מתכונת הרחקת קטינים במצבים מעין אלה שלפנינו והשימוע שנערך עובר לקבלת החלטה כאמור בהתאם להסדרת הנושא על ידי הרשות תוכלנה להתברר בעת המתאימה אם תהיה עילה לכך (כפי שצוין גם בבר"ם 8707/19, פסקה 15).

הבקשה נדחית אפוא. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך כולל של 8,000 ש"ח.

בהמשך להחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 24.3.2020 בבקשת המשיבים לצמצום צו איסור הפרסום אני מורה כי ההחלטות בהליך דנן יפורסמו תוך איסור פרסום שמותיהם של המשיבים ופרטים מזהים שלהם.