בר"מ 365/21 אמילי יצחק נ. מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקשת 1 (להלן: המבקשת ) היא אזרחית הפיליפינים, ילידת 1964. בשנת 2001 נכנסה לראשונה לישראל ברישיון עבודה ב/1 בתחום הסיעוד. לאחר כ-7 שנים, הגישה בקשה להסדרת מעמדה יחד עם בן זוגה דאז, אזרח ישראל, מכוח נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראל" (10.12.2020 ) (להלן: ההליך המדורג ). השניים נישאו ובשנת 2010 שודרג מעמדה של המבקשת לרישיון א/5. ביום 28.7.2013 נפטר בן זוגה של המבקשת (להלן: המנוח ) ובסמוך לאחר מכן הגישה המבקשת בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים מכוח נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0017 "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי" (14.4.2019). בשנת 2018 אימץ מנכ"ל המשיבה (להלן: המנכ"ל ) את המלצת הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה ) ודחה את בקשת המבקשת. המבקשת עררה על החלטה זו וביום 28.11.2018 הורה בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ), בהסכמת הצדדים, על החזרת עניינה של המבקשת לבחינה מחודשת לפני הוועדה (להלן: ההחלטה בערר הראשון ). ביום 20.12.2018 נערך למבקשת ראיון נוסף ועניינה הועלה לדיון לפני הוועדה ביום 26.6.2019. ביום 5.11.2019 נחתמה החלטת המנכ"ל שדחתה את בקשת המבקשת. בהחלטה נקבע כי אין בשהותה ארוכת השנים של המבקשת בישראל כדי להטות את מבחן הזיקות; כי אין למבקשת בני משפחה בישראל ולעומת זאת במדינת מוצאה נמצא בנה, ילדיה המאומצים ואמה; וכי אין למבקשת נכסים בישראל. עוד צוין בכל הנוגע לטענה בדבר הקשר הטוב שיש למבקשת עם משפחת המנוח, כי אין בה כדי להקים טעם הומניטרי אשר מצדיק מתן מעמד.

2.

ביום 5.8.2020 דחה בית הדין לעררים (כב' הדיין מ' דורפמן ) ערר שהגישה המבקשת על ההחלטה, בהעדר עילה להתערב בה. נקבע כי אף אם ניתן היה לקבל החלטה שונה, החלטת המנכ"ל עומדת במתחם הסבירות. בית הדין ציין שנראה שזיקתה של המבקשת לפיליפינים חזקה מזיקתה לישראל אף בהינתן הקשר שקיים בין המבקשת לבין משפחת המנוח ובינה לבין מעסיקיה הנוכחיים. נקבע כי אין די במות המנוח כדי להקים טעם הומניטרי וכי המבקשת תוכל לפקוד את קברו בביקוריה בישראל. נוכח האמור קבע בית הדין שלא נמצא פגם בהחלטת המנכ"ל אשר מצדיק את התערבות בה.

3.

המבקשת ערערה על החלטת בית הדין וביום 10.12.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) את הערעור. נקבע כי המשיבה, כמו גם בית הדין, בחנו ושקלו כדבעי את הנתונים והשיקולים הנדרשים שהוצגו על ידי המבקשת. בית המשפט עמד על זיקות המבקשת למדינת מוצאה ועל זיקותיה לישראל וקבע כי התמונה הכוללת בעניינה של המבקשת מלמדת שאין עילה להתערב בקביעות בית הדין שלפיה זיקת המבקשת למדינת מוצאה עודפת על זיקתה לישראל. עוד קבע בית המשפט כי אף אם היה מתייחס לתוצאת מבחן הזיקות כ"גבולית", המקרה לא מגלה טעם הומניטרי מיוחד התומך בהישארות המבקשת בישראל. בית המשפט ציין כי לא שוכנע, בנסיבות אלו, כי החלטת המנכ"ל אינה סבירה או שהיא מצדיקה התערבות. לפני סיום, ציין בית המשפט כי הוא "יוצא מהנחה כי המשיבה תעניק [למבקשת – ע' פ'] אשרות כניסה למדינת ישראל בנדיבות, על מנת שתוכל, מעת לעת, להיפגש עם בני משפחתו של המנוח, ולפקוד את קברו" (שם, סעיף 14).

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת שבית המשפט החיל את מבחן הזיקות באופן שגוי בעניינה. זאת, מאחר שניתן משקל נמוך מדי לעוצמת זיקתה לישראל; ומאחר שניתן משקל רב מדי לזיקתה למדינת מוצאה. בכך, ומשנתן משקל רב לכך שלמבקשת קשרים עם משפחתה שבארץ מוצאה, נטען, סטה בית המשפט לעניינים מינהליים מהלכות בית משפט זה. לטענת המבקשת המקרה דנן מעורר שאלה כללית בדבר הזיקה לישראל הנדרשת על מנת לגבור על הזיקה למשפחתה במדינת המוצא. כן טוענת המבקשת כי בית המשפט שגה במשקל שנתן לקריירה שלה; לכך שאין לה נכס בישראל; ולאינטרס ההסתמכות שלה נוכח התקדמותה בהליך המדורג. לבסוף, טוענת המבקשת כי המשיבה השתהתה בקבלת ההחלטה בעניינה, ובכלל זאת, כנטען, חרגה מהמועדים שנקבעו בהחלטה בערר הראשון.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת בית הדין לעררים היא מצומצמת, בשים לב למומחיותו ולמקצועיותו של בית הדין. בהתאם לאמת מידה זו, רשות לערער תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או מקום שבו מתעוררות נסיבות מיוחדות שמצדיקות זאת, כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 5425/20 אלכסייב נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (6.12.2020); בר"ם 4500/20 דז'נקה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (10.8.2020) ). רצונה של המבקשת להישאר בישראל לצד משפחת המנוח ומעסיקיה הנוכחיים מובן, אך המקרה דנן אינו עומד באמת המידה האמורה. חרף הניסיון לשוות לטענותיה נופך עקרוני, הן מופנות לאופן שבו יושם מבחן מרבית הזיקות בעניינה, וככאלו הן לא מקימות עילה למתן רשות לערער (בר"ם 7106/20 ליטבין נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (20.10.2020) ). זאת ועוד, בית המשפט לעניינים מינהליים כמו גם בית הדין לעררים נדרשו למכלול הנסיבות שהציגה המבקשת, ובכלל זאת

לקשריה המשפחתיים והחבריים בישראל, אך מצאו כי אין באלו כדי להתערב בהחלטת המנכ"ל. לבסוף, לא מצאתי כי גם טענת המבקשת לשיהוי בקבלת ההחלטה בעניינה מצדיקה בנסיבות המקרה לקיים דיון נוסף לפני ערכאה זו (ראו והשוו: בר"ם 8060/20 שופ נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (25.1.2021); בר"ם 6084/19 בילצקיה נ' משרד הפנים – מנהלת תחום אשרות וזרים , פסקה 6 (23.12.2019); בר"ם 6779/17 קרזן נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 6 (6.9.2017) ).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.