בר"מ 3674-23 בר"מ 3674-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 15.3.2023 (עמ"ן 59298-01-23, סגנית הנשיא א' כהן). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 23.1.2023 (ערר 1264-23, הדיין מ' זילברשמיד).

2.מקורה של הבקשה בהגבלות שהוטלו על כניסתו לישראל של המבקש 2 (להלן: המבקש), אזרח בלארוס. המבקשת 1 (להלן: המבקשת), אזרחית ישראל, היא בת זוגו, והיא מתגוררת דרך קבע בבלארוס, מאז שנת 2010. השניים נישאו זו לזה ביום 18.11.2022 בבלארוס.

3.ביום 22.1.2023 הגיעו המבקשים למעבר הגבול בנמל התעופה בן גוריון ושם נערך למבקש תשאול באשר למטרת כניסתו לישראל. המבקש הציג את תעודת הנישואין שלו עם המבקשת וטען כי הגיע עמה לארץ כדי לבקר את בנה המתגורר כאן. כן הציג המבקש כרטיס טיסה חזרה לבלארוס ליום 11.2.2023. ממצאי התשאול שנערך למבקש העלו, כי הוא הגיע ארצה כשבאמתחתו מסמכים רבים, אשר לפי הערכתם של נציגי משרד הפנים, המשיב, נועדו לסייע לו לקדם את הסדרת מעמדו בישראל. כמו כן, בדיקה ברישומי המשיב העלתה כי המבקשת עודה רשומה כנשואה לאדם אחר, אזרח ישראל (להלן: בן הזוג הישראלי). בנסיבות אלו, סורבה כניסתו של המבקש לישראל בשל "חשש כבד להשתקעות ועבודה בישראל". עוד הוסבר למבקשים, כי עליהם לפעול בהתאם לנוהל 5.2.0009 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני זוג מאותו המין", שמיועד לבני זוג המנהלים חיים משותפים מבלי להיות נשואים, והמחייב הזמנה מראש של האזרח הזר בטרם כניסתו לישראל.

4.בו ביום, המבקשים הגישו ערר על החלטת המשיב לבית הדין לעררים. בערר נטען, בין היתר, כי בהחלטת המשיב נפלו פגמים המצדיקים את ביטולה, לרבות אופן עריכתו של התשאול. לגוף הדברים, המבקשים טענו כי מרכז חייהם בבלארוס, ואין בכוונת המבקש להשתקע בישראל. עוד נטען כי המבקשת התגרשה מבן הזוג הישראלי, וכי בשל טעות הדבר לא עודכן במרשם האוכלוסין.

5.ביום 23.1.2023 קיבל בית הדין לעררים את הערר. בית הדין לעררים קבע כי משהוצגה תעודת נישואין שהמשיב אינו חולק על אמינותה, היה עליו להחיל על המבקשים את נוהל 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: נוהל הכניסה לבן זוג נשוי). נוהל זה, כך נטען, אינו מחייב קבלת אישור מראש לביקור תיירותי קצר בישראל של בן זוג הנשוי לאזרח ישראלי, אלא רק ממליץ על הסדרתו מראש מול נציגות ישראל בחו"ל. לנוכח זאת, בית הדין לעררים קבע כי טוב היו עושים המבקשים אם אכן היו מסדירים מראש את הביקור, אך אין בכך כדי למנוע מהמבקש להיכנס לישראל. עוד קבע בית הדין לעררים כי בשים לב לכרטיס הטיסה חזרה לבלארוס המצוי בידי המבקש לא ברור על מה התבססה המסקנה שלפיה קיים חשש כבד להשתקעותו בישראל. בסיכומו של דבר, בית הדין לעררים הורה כי יש לאפשר למבקש להיכנס לישראל "לזמן מדוד". יחד עם זאת, על מנת לאיין את החששות הקיימים בדבר השתקעות המבקש בישראל, בית הדין לעררים התנה את כניסתו בהפקדת 10,000 שקלים ובהתחייבות המבקש להתגורר בבית המבקשת ולא להגיש בקשה להסדרת מעמדו בישראל בזמן ביקורו. עוד צוין, כי ככל שתוגש בקשה כזו, זו תטופל רק לאחר יציאתו מהארץ.

6.ביום 24.1.2023 המבקשים הגישו ערעור על כך לבית המשפט המחוזי, הנסב על התנאים המגבילים לכניסתו של המבקש לישראל. המבקשים טענו כי התנאים המגבילים עומדים בסתירה לקביעתו של בית הדין לעררים בדבר היעדר הביסוס לקיומו של חשש כבד להשתקעות בישראל, ואף כי אלו נקבעו שלא כדין. המבקשים הוסיפו והטעימו כי בהליך קבלת ההחלטה המינהלית נפלו פגמים רבים אשר לא זכו להתייחסות מספקת בהחלטתו של בית הדין לעררים. מנגד, המשיב טען כי החלטת בית הדין מאזנת היטב בין השיקולים השונים וכי אין הצדקה להתערב בה.

7.להשלמת התמונה יצוין כבר עתה כי על אף טענותיו בפני בית הדין לעררים ולמרות שהיה בידיו כרטיס טיסה חזרה לבלארוס – נכון למועד זה המבקש לא יצא מישראל. בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 13.3.2023 טען בא-כוח המבקשים כי מאז הוגש הערעור חל שינוי נסיבות בבלארוס, מאחר שבחודש פברואר 2023 החל הנשיא לדבר על גיוס לצבא בזיקה למלחמה המתנהלת כיום בין רוסיה לאוקראינה. על רקע זה, כך נטען, המבקש נשאר בישראל ושוקל כעת להגיש בקשה להסדרת מעמדו בה.

8.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. בית המשפט המחוזי הדגיש את מתחם ההתערבות המצומצם בפסיקתו של בית הדין לעררים, וכן עמד על כך שלא מדובר בתנאים מגבילים חריגים או כאלו שנוגדים את הדין. בית המשפט המחוזי אף הוסיף, כי כעת, משלא יצא המבקש מישראל, התברר כי החשש הראשוני להשתקעותו בישראל לא היה חשש בעלמא.

9.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים חוזרים על טענותיהם כפי שאלו הועלו בהליך הערעור, וגורסים כי בית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על טעם יחיד – הישארותו של המבקש בישראל. המבקשים מוסיפים ומטעימים כי עניינם מעלה שאלות עקרוניות המצדיקות דיון ב"גלגול שלישי", בין היתר בכל הנוגע להצבת תנאים מגבילים על כניסה לישראל מכוח נוהל הכניסה לבן זוג נשוי.

10.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. בקשה זו אינה עומדת ברף שנקבע למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", בפסיקתו של בית משפט זה ובהמשך לכך בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בעניין זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. דברים אלו אמורים ביתר שאת ביחס להליכים שראשיתם בבית הדין לעררים, שהוא כידוע בעל מומחיות ובקיאות ייחודית בדיני הכניסה לישראל (ראו: בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 13 (27.8.2015); בר"ם 22/19 אלווין נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקה 14 (3.1.2019)). התרשמתי כי הבקשה נטועה היטב בנסיבותיהם הפרטניות והייחודיות של המבקשים ואינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. כמו כן, אין חשש שדחייתה תגרום למבקשים עיוות דין.

11.למעלה מן הצורך, אבהיר כי ככל שאכן חל שינוי נסיבות אשר בגינו המבקש מעוניין להסדיר את מעמדו בישראל, עליו לעשות זאת באפיקים המתאימים, ואין הכרח שהוא ימשיך לשהות בישראל לשם כך. אינני נוקטת בעניין זה כל עמדה, מאחר שההליך הנוכחי אינו המסגרת המתאימה לכך.

12.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.