בר"מ 3704/18 הועדה המקומית לתכנון ובניה - עיריית חדרה נ. אלי קלוסקי

1.

המשיב הוא בעליה של קרקע באזור חדרה (להלן: המקרקעין ), שעליה חלה תכנית מתאר מקומית חד/2020 של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה "תכנית מאתר חדרה" (2014) שאושרה ביום 11.5.2014 (להלן: תכנית 2020 או התכנית ). בגדרה של התכנית, הוגדר ייעוד המקרקעין "חקלאי עם הנחיות מיוחדות"; ובהוראות התכנית נקבע כי "בקרקע חקלאית עם סימון להנחיות מיוחדות לא תותר כל בניה, לרבות הקמת מבנים חקלאיים". המשיב הגיש תביעה לפיצוי נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז חדרה (היא המבקשת; להלן:

הוועדה המקומית ) בגין פגיעה על ידי תכנית, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) וזו נדחתה.

2.

ביום 14.9.2017 דחתה ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה במחוז חיפה והצפון (להלן: ועדת הערר ) ערר שהגיש המשיב על החלטת הוועדה המקומית וקבעה, בין היתר, כי טרם אישור תכנית 2020 חלה על אזור העיר חדרה תכנית מתאר מקומית חד/1 של הוועדה המקומית לבניה ולתכנון ערים חדרה "תכנית מתאר מקומית חדרה" (1940) (להלן: התכנית הקודמת ), שלא כללה הוראה תכנונית כלשהי לגבי ייעוד המקרקעין או זכויות הבנייה עליה; וכי תכנית 2020 קבעה לראשונה את ייעוד המקרקעין. נוכח קביעות אלו דחתה ועדת הערר את טענות המשיב שלפיהן אישור התכנית הביא לביטול אפשרות תכנונית לעשות במקרקעין שימוש חקלאי ולקבל היתרי בניה עליה לטובת שימוש זה. בנוסף, נדחתה טענת המשיב כי הוא זכאי לפיצוי בגין פגיעה בפוטנציאל התכנוני הכללי של המקרקעין, משזו לא הוכחה במידה הנדרשת.

3.

ביום 9.4.2018 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים

בחיפה (כב' השופטת ב' בר-זיו ) ערעור שהגיש המשיב על החלטת ועדת הערר. בית המשפט מצא כי הוכח לכאורה שהמקרקעין נכללו בתחום התכנית הקודמת; וכי מחוות דעת השמאיות מטעם שני הצדדים עולה כי ייעודם הקודם של המקרקעין היה חקלאי. נוכח האמור, בא בית המשפט לכלל מסקנה שהמשיב עמד בנטל להוכיח, באופן ראשוני, כי נגרמה פגיעה במקרקעין במידה המצדיקה להחזיר את הדיון לוועדת הערר לצורך מינוי שמאי מכריע (הוא למעשה שמאי מייעץ לפי סעיף 198(ו)(2) לחוק התכנון והבניה).

4.

מכאן הבקשה שלפניי. הוועדה המקומית טוענת, בין היתר, כי לא היה מקום להתערב בממצאיה העובדתיים של ועדת הערר ובשיקול הדעת המסור לה בנוגע לפרשנות נורמות תכנוניות. לעמדת הוועדה המקומית, שגה בית המשפט בקביעתו כי למקרקעין היה ייעוד תכנוני עובר לאישור תכנית 2020, משזו הסתמכה – בין היתר – על חוות דעת שמאיות מטעם הוועדה המקומית, אשר לא ניתן ללמוד מהן על המצב התכנוני. בנוסף, נטען כי הנטל להוכיח פגיעה בתכונות המקרקעין מוטל על התובע פיצויים, והמשיב לא עמד בו; וכי בית המשפט לא התחשב באינדיקציות התומכות במסקנת ועדת הערר בנושא ייעוד המקרקעין ובהן תשריט "המצב המאושר" של תכנית 2020; החלטה של ועדת הערר בעניין פרשנות גבולות התכנית הקודמת בערר אחר; והחלטה של ועדת המשנה של הוועדה המחוזית בעניין התנגדות של בעלי חלקות סמוכות לתכנית, שממנה עולה כי אף היא סברה כי התכנית הוסיפה למקרקעין שימוש חקלאי שלא היה במצב התכנוני הקודם. עוד נטען כי גם אם נמצא כי התכנית הקודמת חלה על הקרקע, עדיין היה על בית המשפט לדון בשאלת הייעוד התכנוני של המקרקעין לפי אותה תכנית, היא העומדת בלב העניין, וזאת לא נעשה. לבסוף טוענת הוועדה המקומית כי התוצאה האופרטיבית של פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים אינה ברורה, משלא נקבע ממצא חד משמעי בדבר ייעוד המקרקעין עובר לתכנית.

5.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה , באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין בית משפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטה של ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה רחבה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ( בר"ם 5018/16 גדיר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה " יזרעאלים " , פסקה 5 (8.9.2016); בר"ם

1874/12 הוועדה המקומי לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל , פסקה 8 (1.5.2012)). טענות המבקשת נוגעות בעיקרן לפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט להיקף תחולתה של התכנית הקודמת ולהשלכות שיש לכך על המסקנה אם נגרמה פגיעה במקרקעין. בין אם נקבע במפורש בפסק הדין כי ייעוד המקרקעין חקלאי בין אם לאו (כפי הנטען על ידי המבקשת), הרי שהטענות בבקשה נוגעות לקביעה פרטנית בנסיבות המקרה ואין בהן כדי לגלות עילה למתן רשות לערער לפנינו. זאת, אף אם הייתי מניח – לצורך הדיון בלבד מבלי שאביע עמדה בקשר לכך – כי נפלה טעות בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים ( בר"ם

2613/14 עיריית כפר סבא נ' רבינוביץ , פסקה 4 (1.6.2014)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.