בר"מ 3719/18בית עולם חורשים בע"מ נ. מנהל הארנונה מועצה אזורית דרום השרון

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 11.4.2018 ( עמ"ן 29009-09-17, השופט צ' דותן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד המועצה האזורית דרום השרון (להלן: ועדת הערר או הוועדה ) מיום 13.6.2017.

רקע והליכים וקודמים

2.

המבקשת היא חברה המנהלת את בית העלמין בקיבוץ חורשים, שהוא בית עלמין לקבורה אזרחית הפועל לפי חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996. ההליך דנן נסב על חיובי ארנונה שנשלחו למבקשת בגין שנות המס 2015-2008. בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי היא זכאית לפטור מתשלום ארנונה מכוח סעיף 5(ג) לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938, מאחר שהיא פועלת ללא מטרת רווח. בנוסף לכך, לשיטת המבקשת היא כלל אינה "מחזיקה" בבית העלמין לצורך החיוב בארנונה, אלא נותנת שירותים בלבד, והמחזיקים במקום הם הנפטרים או בני משפחותיהם. מכל מקום, המבקשת טוענת כי יש

להחריג מהשטח שחויב בארנונה את מתחם בית הקברות המיועד לקבורת חברי קיבוץ חורשים.

3.

המבקשת הגישה לראשונה השגה על חיובה בארנונה בשנת 2008, וזו נדחתה על ידי המשיב בחודש ינואר 2009. בהמשך, בשנת 2014 הגישה המועצה האזורית דרום השרון תביעה כספית נגד המבקשת לתשלום חוב הארנונה, ובשלב זה הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו המבקשת תגיש ערר לוועדת הערר על החלטת המשיב משנת 2009 ותוצאת הערר תחול לגבי כל שנות החיוב הרלוונטיות.

4.

ועדת הערר דחתה את עררה של המבקשת. הוועדה קבעה כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את זכאותה לפטור מארנונה מחמת היותה גוף הפועל ללא מטרת רווח. קביעה זו התבססה על הראיות שהוצגו לוועדה – ובכלל זה תדפיסים מאתר האינטרנט של המבקשת – וכן על העדויות שנשמעו, ובהן עדותו של מנהל המבקשת, שלימדו כי המבקשת מציעה ללקוחותיה שירותים נוספים מעבר לשירותי הקבורה "הבסיסיים". ועדת הערר הוסיפה והתייחסה לטענתה של המבקשת לפיה אין הכרח שהיא תוגדר כמלכ"ר על מנת ליהנות מפטור מארנונה. ועדת הערר קבעה כי היא אינה נדרשת להכרעה בטענה זו, שכן ממילא המבקשת לא הציגה את הדו"חות הכספיים שלה או כל אסמכתה אחרת שהייתה מסייעת לה להראות שהיא אכן פועלת ללא מטרת רווח. ועדת הערר הוסיפה כי המבקשת אף לא סיפקה מענה לשאלה מדוע היא לא קיבלה מעמד של מלכ"ר. כמו כן, ועדת הערר ציינה כי היא אינה מתעלמת מן "ההפרשים העצומים" בין תעריף הקבורה הבסיסי שהמבקשת גובה, לטענתה, לבין הסכומים שנגבו מלקוחותיה על פי הראיות שהוצגו.

5.

ועדת הערר אף דחתה את טענתה של המבקשת לפיה היא איננה נחשבת ל"מחזיקה" בבית העלמין. ועדת הערר קבעה כי מסקנה זו מושתתת על ההסכם שנחתם בין המבקשת לבין קיבוץ חורשים, שבו צוין כי "הקיבוץ יעמיד את המקרקעין... לשימוש החברה" וכי השימוש של המבקשת הוגדר בו כ"הפעלה, ניהול, שיווק ואחזקת בית עלמין לקבורה". ועדת הערר הוסיפה וקבעה כי אין אפשרות לקבוע כי הנפטרים, שאינם בבחינת אישיות משפטית, או קרוביהם, הם המחזיקים החייבים בתשלום הארנונה.

6.

לבסוף, דחתה ועדת הערר את טענת המבקשת לפיה יש להחריג חלק משטחו של בית העלמין מן השטח המחויב בארנונה, בקבעה כי טענה זו לא נתמכה בשום ראיה.

7.

המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה האמורה לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי המחלוקות בערעור הן מחלוקות עובדתיות, שוועדת הערר הכריעה בהן לאחר שמיעת עדים והצגת ראיות, וכי ככלל בית משפט של ערעור לא יתערב בקביעות העובדתיות ביחס אליהן. במקרה דנן, כך נקבע, לא ניתן לומר כי החלטתה של ועדת הערר נגועה בחוסר תום לב, בשיקולים זרים או בחוסר סבירות קיצוני המצדיקים התערבות בה. בתוך כך נדרש בית המשפט המחוזי בהרחבה לשתי המחלוקות העיקריות בין הצדדים – לשאלה האם בית העלמין אינו משמש למטרות רווח ולשאלת זהות המחזיק, וסמך את ידיו על קביעותיה של ועדת הערר באשר לשתיהן.

8.

בין היתר, ציין בית המשפט המחוזי כי המבקשת התאגדה כחברה בע"מ, ולא כעמותה או כחברה לתועלת הציבור, כי היא לא הציגה את תקנון החברה שממנו ניתן היה ללמוד על מטרותיה, וכי בין בעלי מניותיה נכללים גופים שללא כל ספק פועלים למטרות רווח. בית המשפט המחוזי הוסיף כי העובדה שבחלק מהשנים למבקשת היו הפסדים אינה מלמדת על כך שהיא אינה פועלת למטרות רווח. בית המשפט המחוזי ציין גם כי לא זו בלבד שהמבקשת אינה גובה סכומים הנופלים ממחירי השוק, אלא שהיא אף גובה סכומים גבוהים בהרבה מהתעריפים הנוהגים בחברות קדישא, מבלי שהוכח שהכנסותיה מיועדות אך לכיסוי הוצאות הקבורה. בכל הנוגע לשאלת ההחזקה בנכס, קבע בית המשפט המחוזי כי הטענה שהנפטרים הטמונים בחלקות הקבר צריכים להיחשב כמחזיקים לצורך החיוב בארנונה היא "לא פחות מאבסורדית", ואף נדחתה בעבר בפסיקה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אמנם קרוביהם של הנפטרים הם בעלי זיקה לנכס, אך זו לא הזיקה הקרובה ביותר לנכס, כאשר היא נבחנת ביחס לזיקתו של הגוף המנהל והמפעיל את בית העלמין.

בקשת רשות הערעור

9.

הבקשה דנן מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי בקשתה מעוררת שאלות עקרוניות שהן בעלות חשיבות מעבר לעניינה הפרטני, בכל הנוגע לחיובי ארנונה של בתי עלמין, ובפרט של בתי עלמין "אזרחיים". לטענתה של המבקשת, יש מקום לקבוע כי מתן שירותי קבורה על-פי הסכם הפעלה אינו הופך את החברה המספקת את השירותים האמורים ל"מחזיקה" לצורך חיוב בארנונה. בהקשר זה חוזרת המבקשת וטוענת כי הרוכשים של חלקות הקבר ויורשיהם הם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס, בהתחשב בין היתר בכך שלה עצמה אין זכות קניינית בקרקע. כמו כן, לשיטתה של המבקשת יש מקום ליתן

פטור מארנונה בגין חלקות קבר שבהן כבר נקברו נפטרים, מאחר שלא ניתן לומר שהן משמשות למטרת רווח. במישור הפרטני, המבקשת טוענת כי היא לא פעלה ואינה פועלת למטרות רווח, וכי ועדת הערר שגתה בבחינת התשתית העובדתית בהקשר זה.

דיון והכרעה

10.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליך שמקורו בהחלטה של ועדת ערר לענייני ארנונה היא מצומצמת (ראו למשל: בר"ם

1515/16 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ' ברוק , פסקה 5 (22.5.2016)). בשים לב לכך, בית משפט זה כבר קבע פעמים רבות כי שאלות מתחום הארנונה שהן יישומיות באופיין אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו: בר"ם 1114/14 יוסף נ' עיריית באר שבע , פסקה 13 וההפניות שם (13.4.2014)).

11.

הבקשה דנן אינה עומדת באמת המידה האמורה. כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי, המחלוקות העיקריות שעמדו במוקד ההליך היו עובדתיות באופיין, ובפרט המחלוקת באשר לשאלה האם המבקשת פעלה ללא מטרות רווח לצורך בחינת זכאותה לפטור. ועדת הערר השיבה על שאלה זו בהתבסס על בחינה עובדתית מעמיקה של נסיבות העניין, ובית המשפט המחוזי סמך את ידיו על קביעותיה, לאחר בחינה יסודית שלהן. איני סבורה כי יש מקום להתערב בכך, ולא כל שכן בגלגול שלישי.

12.

אף טענותיה של המבקשת לעניין הגדרתה כמחזיקה בבית העלמין אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. טענות אלה מופנות בעיקרו של דבר כנגד יישומה של ההלכה הפסוקה לעניין הגדרתו של "מחזיק" לצורך חיוב בארנונה בנסיבות המקרה דנן. ניסיונה של המבקשת לשוות לטענותיה אופי עקרוני אינו יכול לצלוח.

13.

אשר על כן: הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.