בר"מ 3731/20 ניה גבלשוילי נ. משרד הפנים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 4.5.2020 (עמ"ן 10020-12-19, השופטת ג' רביד ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 19.11.2019.

רקע והליכים קודמים

2.

ההליך דנן נסב על בקשה להסדרת מעמדה בישראל של המבקשת 1, שהיא אזרחית גיאורגיה (להלן: המבקשת ). הבקשה התבססה על טענה בדבר קשר זוגי שהמבקשת מקיימת עם המבקש 2, שהוא אזרח ישראל (להלן: המבקש ) מאז שנת 2016.

3.

המבקשת נכנסה לישראל כתיירת בשנת 2004 ושהתה בה לאחר מכן במשך כ-6 שנים שלא כדין. לאחר שעזבה את הארץ נישאה המבקשת לאזרח ישראלי שנפטר כשלושה שבועות לאחר הנישואין. לאחר מכן, המבקשת נישאה לאזרח ישראלי אחר, שפנה בשנת 2011 לרשות האוכלוסין וההגירה שבמשרד הפנים, היא המשיבה, בבקשה להזמינה לארץ. בקשה זו נדחתה על-ידי ראש ענף אשרות של המשיבה ביום 13.5.2013, בנימוק שלא הוכחה כנות הקשר בין השניים. בשנת 2014 נכנסה המבקשת פעם נוספת לישראל כתיירת. היא עשתה כן כשהיא עושה שימוש בדרכון הנושא שם ופרטים מזהים אחרים מזה ששימש אותה בעת כניסתה הקודמת לישראל. תוקפה של האשרה שניתנה לה פג ביום 15.1.2015. נישואיה השניים של המבקשת הסתיימו בגירושין ביום 25.11.2016.

4.

על-פי הנטען, המבקשים – שניהם ילידי שנת 1969 – הכירו בישראל במהלך חודש אוגוסט 2016. בהמשך לכך, ביום 5.3.2017 הם הגישו בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת מכוח נוהל 5.2.0009 שעניינו "הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני זוג מאותו המין". בעיקרו של דבר, המבקשים טענו כי הם מקיימים חיים משותפים כידועים בציבור. ביום 4.6.2018 דחתה רכזת אשרות וזרים של המשיבה את הבקשה. בהחלטה שקיבלה היא ציינה את התרשמותה מהראיונות שנערכו למבקשים כי מדובר בקשר שמטרתו הקניית מעמד למבקשת. כן צוין, כי המבקש לא ידע פרטים מהותיים הנוגעים לה. ערר פנימי שהגישו המבקשים על החלטה זו נדחה ביום 24.10.2018.

5.

המבקשים הגישו ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים (ערר (ת"א) 6376-19, הדיינת ב' תם ), וזה נדחה. בית הדין לעררים קבע כי המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי הקשר ביניהם מצדיק להקנות למבקשת מעמד בישראל. בית הדין לעררים ביסס את קביעותיו, בין היתר, על סתירות בגרסאות שמסרו המבקשים, כמו גם על פערים בידע שבו מחזיק המבקש ביחס לעברה של המבקשת. כמו כן, צוין כי לא הוכח כל שיתוף כלכלי בין השניים. מעבר לכך, בית הדין לעררים ייחס משקל גם לנסיבות שקדמו להגשת הבקשה, ובכלל זה לסמיכות המועדים של נישואיה הקודמים של המבקשת לאזרחים ישראלים, כמו גם לעובדה שהיא לא זכרה פרטים בסיסיים ביחס לבני הזוג הקודמים שלה. כל אלה, כך נקבע, מקימים חשש ממשי לכך שמדובר בבקשה פיקטיבית. לנוכח האמור, נקבע כי החלטתה של המשיבה מצויה במתחם הסבירות.

6.

ביום 3.12.2019 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטה זו, וזה נדחה בפסק הדין שעליו נסבה הבקשה דנן. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטתו של בית הדין לעררים מנומקת ומבוססת על חומר הראיות שהונח לפניו באופן שאינו מצדיק התערבות בה. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי לא די בכך שהמבקשים יוכיחו שהם מקיימים מערכת יחסים זוגית, אלא עליהם להוכיח כי מדובר בתא משפחתי כן ואמיתי המצדיק מתן מעמד בישראל. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי נישואיה הקודמים של המבקשת, כמו גם כניסתה לישראל תוך הערמה על הרשויות, מערערים את אמינותה ומהימנותה, ועל כן מוטל עליה נטל מוגבר להוכיח את כנות הקשר עם המבקש. בסיכומו של דבר, נקבע כי על המבקשת לעזוב את ישראל בתוך חודשיים.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

7.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי נתן את פסק הדין בערעור לאחר שהצדדים זומנו לדיון מקדמי בלבד. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי סרב לבחון מסמכים נוספים שהציגו, אשר לא עמדו בפני המשיבה עובר לקבלת ההחלטה, ובכך טעה, בשים לב לחשיבות הנודעת להתייחסות למסכת העובדתית העדכנית.

8.

המבקשים טוענים עוד כי ההחלטות שניתנו בעניינם אינן מנומקות במידה מספקת, ואף מתעלמות מהתשתית העובדתית המבססת את כנות הקשר ביניהם. כן נטען, כי החלטתה של המשיבה פוגעת בזכותם של המבקשים לחיי משפחה, וביתר שאת כך בהתחשב בגילו של המבקש, שמשאלתו היא להזדקן עם המבקשת. אשר לסתירות שעלו לכאורה מגרסאותיהם של המבקשים בראיונות שנערכו להם, נטען כי אין בהן לפגום בכנות הקשר, וכי מכל מקום היה על המשיבה לקיים ראיון זוגיות משלים ולאפשר למבקשים להעמיד את הדברים על דיוקם.

9.

בתשובתה מיום 24.6.2020, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 10.6.2020, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה מאחר שהיא אינה עומדת באמות המידה המצמצמות שנקבעו למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". אשר לטענת המבקשים כי לא היה מקום להכריע בערעורם במסגרת הדיון המקדמי, נטען כי בית המשפט המחוזי קיים דיון מקיף ובסופו ציין כי התיק "נדחה לעיון ולמתן פסק דין". בנסיבות אלה, כך נטען, שבהן המבקשים לא העלו כל טענה נגד מתן פסק הדין – יש לדחות את טענתם. בהקשר זה המשיבה מפנה לבר"ם 6542/19 מקסימובה נ' מדינת ישראל – משרד הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה (29.10.2019), שם נדחתה טענה דומה.

10.

לגוף הדברים, המשיבה טוענת שהמבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי הם מנהלים קשר זוגי כן ואמיתי, וחלף זאת השיבו תשובות סותרות ומתחמקות בראיונות שנערכו להם. על יסוד הראיונות שנערכו למבקשים, כך נטען, לא היה מנוס מלקבוע כי לא מתקיים קשר רציני בין המבקשים המצדיק ליתן למבקשת מעמד בישראל. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עברה של המבקשת, הכולל ניסיונות קודמים לקבל מעמד במדינה, כמו גם שנים ארוכות של עשיית דין עצמי – מצדיק אף הוא לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמות המידה החלות על מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדונו בהחלטה של בית הדין לעררים, בשים לב למומחיותו ולאופיו של בית דין זה, הן מצמצמות. על המבקש להראות כי עניינו מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או על נסיבות מיוחדות אחרות המצדיקות לקבל את הבקשה (ראו למשל: בר"ם 5180/18 פלוני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 9 (16.8.2018)). לנוכח האמור, איני סבורה כי הבקשה דנן מצדיקה מתן רשות ערעור. זאת, בהתחשב בכך שעניינם של המבקשים נבחן על-ידי שתי ערכאות שיפוטיות אשר קבעו כי החלטתה של המשיבה ביחס לטיב הקשר ביניהם היא סבירה ונטועה בתשתית העובדתית שהוצגה בפניה. בהקשר זה, יש לדחות את טענתם של המבקשים לפיה על ערכאת הערעור לבחון את ההחלטות שהתקבלו לאורה של תשתית עובדתית חדשה (ראו: בר"ם 4201/19 דומיננקו נ' רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגבול , פסקה 8 (23.6.2019)). בנסיבות העניין, אף לא מצאתי כי יש מקום להענקת רשות ערעור על יסוד הטענה הדיונית שהועלתה, בהתחשב בכך שהמבקשים נמנעו מלהעלותה קודם למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, חרף הקביעה כי התיק נדחה לעיון ולמתן פסק דין.

12.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. לפנים משורת הדין ועל מנת ליתן למבקשת שהות מספקת לצורכי התארגנות אני מורה כי יהיה עליה לעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 4.8.2020. אוסיף עוד כי אם יהיו מגבלות הנובעות ממצב החירום בעקבות משבר הקורונה, ניתן יהיה להגיש בקשה מתאימה בעניין. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.