בר"מ 3750/22יעקב משעל נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה גני תקווה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 13.1.2022 (עמ"ן 71475-12-20, השופטת העמיתה ז' בוסתן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטה של ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה – מחוז מרכז (להלן: ועדת הערר ) מיום 24.11.2020 (ערר מס' 9440/0118).

2.

המבקשים הם בעלים של 9,000/12,152 חלקים מתוך חלקה 26 בגוש 5717 ששטחה 12,152 מ"ר (להלן: החלקה ) המצויה בתחום השיפוט של המועצה המקומית גני תקווה (להלן: המועצה המקומית ). הבקשה נסבה על החלטות תכנוניות הנוגעות לחלקה זו, שהתקבלו על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מצפה אפק (להלן: הוועדה המקומית ).

3.

ביום 19.2.2002 אושרה למתן תוקף תכנית ממ/5130 (להלן: תכנית 5130 ) אשר שינתה את ייעודם של 2,692 מ"ר משטח החלקה מייעוד חקלאי לייעוד דרך. המבקשים, כמו בעלי זכויות נוספים, לא תבעו פיצויים בגין הפקעה, על רקע הבטחה שקיבלו לטענתם מראש המועצה המקומית וממהנדס הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה של המועצה, לפיה זכויותיהם המקוריות ישוחזרו על-ידי הכללת שטחי הדרך בתכנית משביחה עתידית לאיחוד וחלוקה.

4.

ביום 7.11.2013 אושרה למתן תוקף תכנית ממ/5142 (להלן: תכנית 5142 ). תכנית זו שינתה את הייעוד של יתרת החלקה מייעוד חקלאי לייעוד מגורים ד', ויצרה מסגרת תכנונית להקמת שכונת מגורים חדשה בגני תקווה. יצוין כי טבלת האיזון בתכנית 5142 לא העניקה זכויות בהתאם להבטחה הנטענת לשחזור זכויות.

5.

ביום 26.5.2013 המבקש 2 הגיש עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, ובה עתר לכך שיוקנו לו זכויות בנייה למגורים בתכנית 5142. בהתאם להחלטתו של בית המשפט המחוזי, עתירה זו אוחדה עם עתירות של בעלי זכויות נוספים (עת"ם 17184-09-13). ביום 2.12.2015 העתירות נדחו מטעמים של שיהוי ומעשה עשוי (להלן: פסק הדין הקודם ). על כך הוגש ערעור לבית משפט זה. ביום 17.11.2016 הורה בית משפט זה על ביטולו של פסק הדין הקודם ונתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים (עע"ם 29/16, הנשיאה מ' נאור , המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט מ' מזוז ) (להלן: פסק דין הפשרה ), לפיה יוארך המועד להגשת תביעת פיצויים (על-ידי המבקשים והעותרים האחרים בעת"ם 17184-09-13) מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

6.

ביום 9.11.2016 המבקשים הגישו לוועדה המקומית תביעה לפי סעיף 197 האמור, וצירפו אליה חוות דעת מטעמם, שבה נטען כי תכנית 5130 ותכנית 5142 יוצרות רצף תכנוני אחד. בהתאם לכך טענו המבקשים בתביעתם שהמועד הקובע לבחינת שווי המקרקעין הוא מועד אישורה של תכנית 5142, המאוחרת יותר, וזאת בהתאם לאמות המידה שהותוו בבר"ם 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה נ' הר (7.8.2006). עוד טענו המבקשים כי יש לפצותם בגין הציפייה לשינוי ייעוד המקרקעין מתוקף ההבטחה המינהלית הנטענת לשחזור זכויות. בהתאם לממצאי חוות הדעת האמורה, המבקשים טענו כי שיעורה של ירידת הערך שנגרמה למקרקעין עקב אישורה של תכנית 5130 עמד על כ-8,650,000 שקלים. הוועדה המקומית דחתה את תביעתם של המבקשים בקבעה כי לא נגרמה פגיעה במקרקעין של המבקשים עקב שינוי הייעוד.

7.

על החלטת הוועדה המקומית לדחות את תביעת הפיצויים, הגישו המבקשים ערר לוועדת הערר, ואף זה נדחה.

8.

לאחר התדיינות נוספת, שאין מקום לפרטה לצורך ההליך דנן, המבקשים הגישו עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי המכוונת כלפי החלטתה של ועדת הערר. בעיקרו של דבר, המבקשים העלו טענות שונות נגד התנהלותה של ועדת הערר. כמו כן, המבקשים טענו כי יש לפצותם עבור השטח שהופקע בהתאם לפוטנציאל התכנוני שלו, קרי לפי שווי יחידות הבנייה במקרקעין. המבקשים שבו גם על הטענה כי יש לראות בתכנית 5130 ובתכנית 5142 "רצף תכנוני" כך שיש לפצותם לפי שווי המקרקעין במועד אישורה של תכנית 5142. המבקשים טענו עוד כי הפוטנציאל התכנוני במקרה דנן נגזר מההבטחה שלטונית שניתנה להם לטענתם.

9.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. בעיקרו של דבר, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים לפיה פסק דין הפשרה קבע במפורש את זכאותם לפיצוי, להבדיל מזכותם לתבוע פיצוי. באשר לטענת הרצף התכנוני, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להסתמך על קביעותיו של פסק הדין הקודם על מנת לבסס את המסקנה שמדובר במהלך תכנוני אחד, מכיוון שזה בוטל בעקבות פסק דין הפשרה. במישור העובדתי, בית המשפט המחוזי קבע כי נסיבותיו של מקרה זה שונות מאוד מפסקי דין אחרים שבהם הוכרו תכניות שונות כבעלות רצף תכנוני. לבסוף, בית המשפט המחוזי שלל את טענת המבקשים כי קמה להם ציפייה לפוטנציאל תכנוני מכוח ההבטחות שקיבלו, בהתבסס על העקרונות שנקבעו בבר"ם 10212/16 דלי דליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הרצליה (1.4.2020).

10.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי יש מקום ליתן להם רשות ערעור עקב עיוות דין ממשי שנגרם להם, לשיטתם, וביחס לכך הם שבים על טענותיהם כפי שנטענו בערכאות הקודמות. בין היתר, טוענים המבקשים כי מתקיים רצף תכנוני ברור המצדיק את זכאותם לפיצויים לפי שווי המקרקעין במועד אישורה של התכנית המאוחרת מבין השתיים. עוד טוענים המבקשים, כי הייתה להם ציפייה קונקרטית לפיצוי עקב ההבטחה שניתנה להם, לטענתם, לשחזור זכויות, וכן בעקבות שינוי הייעוד למגורים בתכנית 5124.

11.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. כידוע, בכל הנוגע לבקשות רשות ערעור הנסבות במקורן על החלטה של ועדת ערר בתביעה שהוגשה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, יש להחיל אמת מידה מצמצמת (ראו למשל: בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' גרמנוב , פסקאות 14-13 (23.9.2012); בר"ם 7731/17 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות נ' שחם , פסקה 15 (7.11.2017);

בר"ם 3807/21 הוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' רקפת מפעלי פיתוח בע"מ , פסקה 12 (29.7.2021)). על אף ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשתם נופך עקרוני, לא התרשמתי כי מתעוררת במקרה דנן שאלה משפטית עקרונית. אדרבה, הבקשה נטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות של המבקשים ובהיבטים העובדתיים המאפיינים את העניין. כמו כן, לא השתכנעתי כי דחיית הבקשה תגרום למבקשים עיוות דין. למעלה מן הצורך יצוין כי הארכת המועד שניתנה בפסק דין הפשרה להגשת התביעה לפי סעיף 197 לחוק אינה מלמדת כשלעצמה על קיומה של זכאות לפיצוי.

12.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.