בר"מ 378/15 Siyon cumary choppala נ. משרד הפנים

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 15.12.2014 (עמ"נ 18841-12-14, השופטת ד' מרשק-מרום ), וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין זה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על החלטת בית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין במתקן גבעון מיום 7.12.2014 (הדיין ד' פלג ).

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.המבקשת היא אזרחית הודו, אשר נכנסה לישראל כחוק ביום 31.3.2007, והחזיקה ברישיון מסוג ב/1 לעבודה בתחום הסיעוד. ביום 23.7.2013 היא הגישה בקשה לקבלת מעמד בישראל בטענה כי היא ומר חיים איגוד (להלן: איגוד ) הם בני זוג וידועים בציבור. ביום 4.8.2013 נדחתה בקשה זו על בסיס הנמקה לפיה המבקשת ואיגוד אינם מתגוררים יחד ואינם מנהלים משק בית משותף, ואף נמצאו סתירות בגרסאותיהם.

3.מספר חודשים לאחר מכן, ביום 2.1.2014, הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט המחוזי כנגד ההחלטה זו (עת"מ 4705-01-14, השופטת ד' מרשק-מרום ). ביום 21.2.2014 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה, לאחר שקבע כי היא הוגשה בשיהוי, וכן שהתרשמות המשיב לפיה הקשר בין איגוד למבקשת הוא פיקטיבי הינה סבירה.

4.המבקשת ערערה לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן: ערעור המבקשת ), וכן ביקשה סעד זמני בערעור שימנע את הרחקתה מישראל עד להכרעה בערעור. ביום 26.2.2014 נדחתה הבקשה (עע"ם 1500/14, השופט נ' סולברג ), תוך התייחסות לכך, שמבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי סיכויי הערעור "אינם מן המשופרים" וכן שאף הרחקתה של המבקשת לא תגרום לה לנזק בלתי הפיך שכן היא תוכל לשוב ארצה אם יתקבל ערעורה.

5.ביום 21.5.2014, לאחר שהמבקשת החליפה את בא-כוחה, היא הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא להעניק לה סעד זמני בערעור. ביום 22.5.2014 דחה השופט סולברג

את הבקשה, וקבע כי לא הוצגו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש בהחלטה. על אף שבקשותיה אלה נדחו, המבקשת סירבה לשתף פעולה עם הפעולות להרחקתה מישראל והיא מצויה כעת במשמורת.

6.ביום 17.9.2014 המבקשת הגישה לבית הדין לעררים בקשה למתן צו שימנע את הרחקתה מן הארץ. בקשה זו נדחתה באותו מועד.

7.המבקשת ערערה על החלטתו זו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עמ"נ 44127-09-14, סגן הנשיאה ק' ורדי ), ובמסגרת כך ביקשה צו ביניים שימנע את הרחקתה מישראל ויורה על שחרורה מן המשמורת שבה היא נתונה.

8.ביום 30.11.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו ביניים, לאחר שקבע כי המבקשת נמנעת מלשתף פעולה עם הרשויות ומתנהלת בחוסר תום לב ושסיכויי הערעור שלה אינם גבוהים. בהתייחס לבקשה לשחרור ממשמורת ציין בית המשפט המחוזי כי לא מצא מקום להידרש לה בשים לב לכך שהמבקשת לא פנתה בעניין לבית הדין למשמורת. בהמשך, ביום 8.12.2014 נמחק הערעור, לבקשת המבקשת.

ההליכים העדכניים

9.בשלב זה, פנתה המבקשת לבית הדין למשמורת בבקשה שיורה על שחרורה ממשמורת כדי לאפשר לה לצאת לחופשה של חודש בטרם עזיבתה את הארץ. בית הדין למשמורת ציין כי השתכנע שהמבקשת תצא ממדינת ישראל במועד שייקבע לכך ולא יהיה קושי באיתורה. לכן, הוא הורה על שחרורה מן המשמורת בתנאים (ובכלל זאת הפקדת ערבות בסך של 20,000 שקל) וקבע כי היא תעזוב את תחומי ישראל לא יאוחר מיום 12.1.2015. בית הדין למשמורת עיכב את ביצוע החלטתו זו כדי לאפשר למדינה לערער עליה לבית המשפט המחוזי, כפי שאכן עשתה.

10.בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור על החלטה זו של בית הדין למשמורת בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת בית הדין למשמורת היא לקונית, לא מנומקת ואף מנותקת ממכלול ההחלטות השיפוטיות הקודמות שניתנו בעניינה של המבקשת. בית המשפט המחוזי ציין כי המבקשת נמצאת בישראל למעלה משבע שנים, ולכן מיצתה את התקופה המקסימאלית האפשרית לעבודה בישראל בתחום הסיעוד. בית המשפט המחוזי הוסיף והצביע על כך שהמבקשת סירבה לטוס בחזרה לארצה בעשרה מקרים נפרדים, תוך הפרת הוראות שיפוטיות. בית המשפט המחוזי אף סבר שלא הייתה כל הצדקה לאפשר למבקשת לשוב ולפנות לבית הדין למשמורת כאשר לא היה שינוי בנסיבות בעניינה, וכן שבית הדין למשמורת שגה בכך שפירש את החלטת השופט ורדי כמאפשרת פניה כזו. נוכח כך, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה והורה כי המבקשת תיוותר במשמורת עד שתגורש מישראל.

11.כאמור, הבקשה שבפני מכוונת למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן למתן צו לעיכוב ביצועו במובן זה שגירושה מישראל יימנע.

12.לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי היה "נעול" בעמדתו, ולכן טענותיה לא זכו להתייחסות ראויה. המבקשת מציינת כי אכן נפלו פגמים בהתנהלותה ביחס להחלטות שיפוטיות שניתנו בעניינה, אך טוענת כי הדבר נבע מטעויות שנעשו בידי באי-כוחה הקודמים, כך שאין להטיל עליה את האחריות לדבר. כן טוענת המבקשת כי נכונותה להישאר במשך תקופה ארוכה במשמורת על מנת להתאחד עם איגוד מוכיחה כי הקשר ביניהם הוא כן.

13.המבקשת טוענת כי עניינה מעורר שאלה משפטית כללית שנסבה על הבעייתיות בפסק דין שניתן על-ידי שופט שדעתו "נעולה".

דיון והכרעה

14.לאחר שבחנתי את הדברים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

15.כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסקי דין שניתנו בערעורים על החלטות של בתי הדין למשמורת תינתן רק במקרים חריגים, מקום בו מתעוררת שאלה ציבורית או כללית החורגת מעניינם של בעלי הדין, או כאשר נדרשת התערבות למניעת עיוות דין (ראו למשל: בר"ם 6585/13 אדם נ' משרד הפנים , פסקה 13 (3.12.2013)). המקרה דנן אינו נמנה על קטגוריה מצומצמת זו. אף שהמבקשת ניסתה לטעון זאת בשפה רפה, עניינה אינו מעורר כל שאלה כללית, אלא ממוקד בנסיבותיה הקונקרטיות בלבד. יתרה מכך, טענותיה של המבקשת בכל הנוגע לבקשה לקבל סעדים זמניים (למניעת סילוקה מישראל ולשחרורה ממשמורת) הועלו שוב ושוב בפני כלל הערכאות, כולל פעמיים בפני בית משפט זה, ואין כל שינוי נסיבות המצדיק להידרש אליהן שוב במסגרת דיונית נוספת.

16.הדברים נכונים אף ביתר שאת בהתחשב בכך שערעור המבקשת קבוע לדיון בפני בית משפט זה ביום 19.2.2015. בשולי הדברים, אציין כי לא נעלמה מעיני כי המבקשת נמנעה מלהגיש את סיכומיה במועד בערעור האמור, וכי המשיב אף ביקש למחוק אותו עקב חוסר מעש (ראו החלטת הרשם ג' שני מיום 20.11.2014). לא נתתי להתנהלות דיונית פגומה זו משקל לחובתה של המבקשת, אך ברי כי אין בה כדי לשקול לטובת קבלתה של הבקשה.

17.אכן, אין ספק כי מבחינת המבקשת לסילוקה מישראל יש משמעויות קשות. אולם, קושי זה נובע מדיני ההגירה עצמם. למעשה, מהלך זה כבר היה אמור להתבצע לפני זמן רב והוא נמנע רק בשל סירובה של המבקשת לשתף פעולה עם הרשויות. אף זהו טעם נוסף לכך שאין מקום לשחרר את המבקשת ממשמורת (ראו: סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952).

18.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.