בר"מ 3802/16ארלט יזמות בנין והשקעות בע"מ נ. ועדת הערר מחוז דרום

זו הומצאה לבא-כוחם בדואר אלקטרוני ביום 2.3.2016.

3.43 ימים לאחר שההחלטה השנייה הומצאה למבקשים, ביום 14.4.2016 שהוא יום חמישי בשבוע, הם הגישו בשעה 17:00 בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית בגינה. באי-כוח המבקשים נימקו את בקשתם בכך שמוטל עליהם עומס עבודה רב ושהארכת המועד המבוקשת לא תפגע בוועדה המקומית מן הטעם שכופר החניה שולם זה מכבר על-ידי המבקשים. עוד צוין כי הוועדה המקומית מתנגדת לבקשה.

4.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד בהחלטתו מיום 17.4.2016, בקבעו כי "אין בבקשה כל נימוק של ממש להארכת מועד, היא אפילו אינה מגובה בתצהיר ובאמירה בעלמא של עומס של עבודה חריג אין די". בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע כי המועד שבו הוגשה הבקשה להארכת מועד (כאמור, ערב המועד שבו אמורה הייתה לחלוף התקופה של 45 ימים הקבועה בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: התקנות )) מעלה כי המבקשים יצאו מנקודת הנחה כי בקשתם תתקבל.

5.למחרת, ביום 18.4.2016 המבקשים הגישו בקשה נוספת להארכת מועד, ובהמשך, ביום 20.4.2016, אף הגישו את העתירה. ביום 8.5.2016 בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה הנוספת, וכן הורה על מחיקת העתירה שהוגשה.

בקשת רשות הערעור והתגובות לה

6.הבקשה דנן נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה מבלי להתייחס לכללי השיהוי החלים על הגשת עתירה מינהלית, שאמורים להביא בחשבון, לצד השיהוי הסובייקטיבי, גם היבטים של שיהוי אובייקטיבי והשלכות על שלטון החוק. לטענת המבקשים, מבחנים אלה היו מוליכים למסקנה כי יש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת העתירה. המבקשים טוענים כי מאחר שכבר שילמו את כופר החניה, היעתרות לבקשתם לא הייתה גורמת לנזק כלשהו למי מהמשיבות או לצדדים שלישיים. עוד טוענים המבקשים כי אין זה חריג לבקש הארכת מועד אף בנסיבות של עומס עבודה של בא-כוחו של צד להליך כאשר אין לדבר השלכות של ממש, ועל כן בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא נתן משקל מספק לנימוק זה. המבקשים מדגישים בהקשר זה כי הוועדה המקומית סירבה להארכת המועד ללא כל נימוק.

7.המבקשים מוספים ומדגישים כי בסופו של דבר הם הגישו את העתירה המינהלית עצמה באיחור של שלושה ימים בלבד מהמועד הקבוע בתקנות. כמו כן, המבקשים הלינו על כך שבית המשפט המחוזי דחה את הבקשה מאחר שלא גובתה בתצהיר.

8.ביום 5.6.2016 הוריתי למשיבות להגיש תגובה לבקשה. בפתח תגובתה מיום 14.7.2016 טוענת הוועדה המקומית כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות בשל כך שאף היא הוגשה באיחור, תוך חריגה מן המועד הקבוע בתקנות. בנוסף, הוועדה המקומית מצביעה על כך שאין כל עניין עקרוני בבקשה, להבדיל מהיבטים עובדתיים קונקרטיים הנוגעים למבקשים. בנוסף לכך נטען כי הן הבקשה דנן והן הבקשה להארכת מועד הוגשו ללא תצהיר התומך בעובדות המפורטות בהן.

9.לגופם של דברים, הוועדה המקומית טוענת כי אין הצדקה ליתן למבקשים ארכה להגשת עתירה מעבר למועד הקבוע בתקנות. עוד היא מציינת כי המבקשים לא פירטו בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי מדוע נדרשו לזמן רב לשם הגשת עתירה מלבד הנימוק של עומס עבודה אצל בא-כוחם, אשר ממילא נטען בעלמא, וכך למעשה נימוקי הבקשה להארכת מועד פורטו לראשונה בבקשה דנן.

10.בתגובתה מיום 15.7.2016 חזרה ועדת הערר על עמדתה בבית המשפט המחוזי לפיה היא מותירה את הבקשה להארכת מועד לשיקול דעתו של בית המשפט.

11.בהמשך לתגובת הוועדה המקומית, הגישו המבקשים בקשה להגשת תגובה מטעמם, וזו הוגשה על-פי החלטתי ביום 17.8.2016. בתגובתם טענו המבקשים כי הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה במועד בהתחשב בימי פגרת הפסח של בתי המשפט.

דיון והכרעה

12.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה, ולא בלי התלבטות, כי דין הבקשה להתקבל וכי יש לדון בה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור מן הטעמים שיפורטו להלן.

13.הוראת סעיף 12(ב)(3ז) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 מקנה רשות ערעור בלבד על "דחיית בקשה להארכת מועד שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך". בכך היא חורגת מן ההבחנה המקובלת בהקשרים אחרים בין "החלטה אחרת" שאינה סוגרת את ההליך לבין "פסק דין" שסוגר את ההליך ולכן מוקנית בעניינו זכות ערעור (ראו למשל: ע"א 226/61 גרינצויג נ' צחובל , פ"ד טז 1911, 1919 (1962); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 102 (מהדורה שלישית, 2012)), וזאת מכוח תיקון מאוחר שהוכנס בחוק (ראו: בר"ם 7885/13 מגל נ' משרד הביטחון האגף לשיקום נכים - קצין התגמולים , פסקה 13 (12.5.2014) (להלן: עניין מגל ); עע"ם 2708/15 סולומונוב נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה (19.1.2016)). על רקע זה, המדיניות באשר להענקת רשות ערעור על החלטה כזו צריכה לתת משקל לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות. הדברים מתיישבים היטב גם עם החלתם של דיני השיהוי, להבדיל מדיני ההתיישנות, על הגשתן של עתירות מינהליות, כמפורט להלן.

14.כידוע, תקנה 3(ב) לתקנות קובעת כי עתירה מינהלית תוגש ללא שיהוי ולא יאוחר מ-45 ימים מן המועד שבו נודע לעותר על ההחלטה (או מן היום בו ההחלטה פורסמה כדין). יחד עם זאת, התקנות מקנות לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להגשת עתירה מינהלית (תקנות 3(ג) ו- 38 ). בית המשפט רשאי להיענות לבקשה להארכת מועד להגשת עתירה אף בחלוף התקופה של 45 ימים (ראו: בג"ץ 6227/07 נבות נ' שר התעשיה

(31.7.2007)) .

15. בפסיקתו

של בית משפט זה נקבע, לא אחת, כי על בית המשפט לעניינים מינהליים לבחון בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית על-פי דיני השיהוי הכלליים (ראו: עניין מגל , בפסקה 14; עע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ , פסקה 20 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן

(28.12.2014); עע"ם 5834/16 הושק נ' עיריית גבעת שמואל , פסקה 20 לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן

(15.8.2016) (להלן: עניין הושק )). בהתאם לכך, בבוחנו בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית על בית המשפט לבחון את השיהוי הסובייקטיבי, המתמקד בהתנהלותו של העותר, ואת השיהוי האובייקטיבי, המתמקד בנזק שיגרם לצדדים שלישיים או לאינטרס הציבורי. בנוסף, גם באותם מקרים שבהם נפל שיהוי במועד הגשתה של העתירה לפי מבחנים אלה, בית המשפט יוסיף ויבחן האם דחיית הבקשה להארכת מועד עלולה להביא לפגיעה חמורה בשלטון החוק (ראו: פסקה 3 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז

בעניין הושק ). המשקל שיינתן לכל אחד מיסודות השיהוי תלוי בנסיבות העניין (ראו: בג"ץ 1262/06

התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס , פסקה 13 (5.3.2006); בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 24 (1.7.2007)).

16.בית המשפט המחוזי לא נדרש למבחנים אלה כיישומם בהקשר המינהלי. אכן, הבקשה הוגשה בסופם של 45 הימים המנויים בתקנה 3 לתקנות, אולם, כפי שצוין לעיל, ניתן להגיש בקשות להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית גם לאחר חלוף תקופה זו, ואלה ייבחנו כאמור לפי כללי השיהוי.

17.החלת כללי השיהוי על המקרה שבפנינו מעוררת התלבטות, וזו ממוקדת בפן של השיהוי הסובייקטיבי. ככלל, ראוי שעורכי דין יקדימו ויגישו עתירה מינהלית, אף מבלי להמתין לסוף התקופה של 45 ימים הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות. ישנו אינטרס ציבורי מובהק בוודאות ובאפשרות להסתמך על החלטות מינהליות המחייב מהירות בהגשת עתירות מינהליות. על כן, דומה שטיעון של "עומס עבודה" אינו יכול להתקבל, ברגיל, כטעם להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית (בהקשרים אחרים, ראו והשוו: בש"א 5800/06 עאדל נ' מדינת ישראל , פסקה 2 (25.7.2006); בש"א 5607/08 בוטח נ' פרקליטות המדינה , פסקה 3 (13.7.2008); בש"ם 7415/11 וגנר נ' מדינת ישראל , פסקה 36 (27.2.2012); בש"ם 4164/12 קניון רמת אביב בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (10.6.2012)).

18.יחד עם זאת, כל מקרה צריך להיבחן לגופו, ומכל מקום, גם אם השיהוי לא היה מוצדק בהיבטו הסובייקטיבי, יש לשקול לצד זאת את מכלול השיקולים האחרים –ההשלכות האובייקטיביות של השיהוי וחשיבות הסוגיה העומדת על הפרק. הלכה ידועה היא כי בבוא בית המשפט לבחון סוגיה של שיהוי, עיקר המשקל יינתן לשיהוי האובייקטיבי (ראו: בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה , פ"ד מח(5) 630, 642 (1994)).

19.בענייננו, קבלת הבקשה להארכת מועד לא הייתה גורמת נזק לוועדה המקומית או לאינטרס הציבורי, משעה שכופר החניה שולם זה מכבר על-ידי המבקשים. מבחינה זו, המבקשים עומדים ללא קושי במבחן השיהוי האובייקטיבי. כמו כן, אין להתעלם ממידתו של האיחור, שבמקרה זה היה קל יחסית. על כן, אני סבורה שבמקרה זה הכף נוטה לעבר היעתרות לבקשה להאריך את המועד להגשת עתירה מינהלית.

20.יש אף לדחות את טענתה של הוועדה המקומית כי המבקשים היו צריכים לתמוך בתצהיר את הבקשה למתן רשות ערעור. על דרך הכלל אין לצרף תצהיר לבקשת רשות ערעור שכן זו אינה המסגרת המתאימה לצירוף ראיות חדשות (ראו והשוו: רע"א 3492/08 חסן נ' חסן , פסקה 6 (23.6.2008). כן השוו: רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ , פסקאות 6-5 (12.1.2010)). לעומת זאת, בנסיבות העניין מוטב היה לו הבקשה להארכת מועד הייתה נתמכת בתצהיר שהיה מתייחס לעובדה כי הכופר שולם. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שלא היה מדובר בעובדה השנויה במחלוקת ובהתחשב במשמעויות של דחיית הבקשה (היינו החסימה מנקיטת הליך משפטי), לא היה מקום לכך שמחדל זה יכריע את גורל הבקשה.

21.לקראת סיום אציין, כי בנסיבות העניין, ראוי להאריך את המועד להגשת הבקשה שבפני – בהתחשב בכך שמדובר בבקשה על החלטה המונעת את האפשרות לנקוט בהליך ובשים לב לאיחור הקל שבו היא הוגשה – וכך אני מורה.

22.לבסוף, ראיתי לנכון להעיר כי בנסיבות העניין מוטב היה לו הוועדה המקומית שהיא רשות ציבורית הייתה נענית מלכתחילה לבקשה להארכת מועד ולמצער לא הייתה מתנגדת לבקשת רשות הערעור שהוגשה בבית משפט זה.

23.אשר על כן, אני מורה על קבלת הערעור. המבקשים יהיו רשאים להגיש עתירה מינהלית על החלטה של ועדת הערר תוך חמישה ימים מיום המצאת פסק דיני. בשים לב למכלול הנסיבות, הוועדה המקומית תישא בהוצאות המבקשים בסך של 5,000 שקל.