בר"מ 3811/14 עו"ד ישראל כלוף נ. מנהל הארנונה בעירית תל אביב

לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן ) שדחה את מרבית ערעורם של המבקשים על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר או הוועדה ) בשבעה עשר עררים שנגעו לחיוב המבקשים בארנונה בין השנים 2010-2003.

תמצית העובדות וההליכים

1.

המבקשים מחזיקים, כל אחד, בדירת מגורים (להלן ביחד: הדירות ) בבניין המצוי בתחום שיפוטה של עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ). בין השנים 2010-2003 הגישו המבקשים עררים על שומות הארנונה השנתיות שהוטלו בגין הדירות. בעררים נטען כי השטח של דירת המבקש 1 (להלן: דירת ישראל ) קטן מהשטח שעל בסיסו חושבה השומה; כי התעריף שבגינו חויב הבניין שבו נמצאות הדירות (להלן: הבניין ) הוא שגוי שכן בניית הבניין הסתיימה במועד מוקדם יותר מהמועד המופיע ברישומי העירייה; כי יש להפחית את השומה בגין פגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית אבות סמוך אליהן; וכי לנישומים אחרים ניתנה הקלה בחיוב הארנונה בנסיבות דומות של פגיעה בהנאה מנכס.

2.

בהחלטה מיום 19.10.2009 דחתה ועדת הערר טענות מקדמיות שונות של המבקשים ובהן טענות הנוגעות לאיחורים במועד מתן התשובות להשגות ולעררים. ביום 25.10.2012 החליטה הוועדה לקבל באופן חלקי את העררים. אשר לדירת ישראל נקבע כי כל עוד המשיב לא ימדוד את שטח הדירה, עליו לשום אותה לפי השטח הקטן יותר. לצד זאת, הוועדה קבעה כי היא אינה מוסמכת להורות על השבת סכומים שנגבו בעבר מהמבקש 1 ביתר, ככל שנגבו. עוד נקבע כי לא נפל פגם בתעריף הבניין שבבסיס השומה; כי לוועדה אין סמכות לדון בטענה לפגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית האבות; וכי טענת ההפליה בין המבקשים לבין נישומים אחרים צריכה להתברר במסגרת עתירה מינהלית.

3.

המבקשים ערערו על החלטת ועדת הערר מיום 25.10.2012 לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו. פרט לערעור על קביעותיה האמורות של ועדת הערר, נטען כי יש להורות על השבת סכומי הארנונה שנגבו מן המבקש 1 ביתר בשנים 2010-2003; כי יש לעדכן את שומת הארנונה לפי השטח הקטן יותר גם לגבי השנים שקדמו לשנת 2003; וכי החלטת ועדת הערר ניתנה בחוסר סמכות שכן מינוייהם של חברי הוועדה לא היו בתוקף ביום קבלת ההחלטה בעניינם.

למען שלמות התמונה יוער כי ביום 31.1.2012 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2012 "דרך מינויין ופעולתן של ועדות הערר לארנונה" (31.1.2012) (להלן: חוזר המנכ"ל או החוזר ). חוזר המנכ"ל קובע כי חבר ועדת ערר יתמנה לתקופה של ארבע שנים, וכי הוא יכול להוסיף ולהתמנות לכהונה אחת נוספת, בת ארבע שנים גם כן (סעיף 2 לחוזר המנכ"ל). בהתאם להוראת המעבר שנקבעה, הוראה זו נכנסה לתוקף ביום 31.7.2012 ( שם , בסעיף 7).

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

4.

ביום 24.4.2014 דחה בית המשפט (כב' השופטת ר' רונן ) את מרבית הערעור. נקבע כי אין עילה להתערב בקביעותיה האמורות של ועדת הערר (פרט להחלטה בעניין השגת המבקש 1 לגבי שנת 2010); וכי אין להידרש לטענה ביחס לשומות שקדמו לשנת 2003 משהעניין כלל לא נדון לפני ועדת הערר, ומשלא הוכח כי המבקשים הגישו השגות על שומות אלו. עוד נקבע כי הטענה לגבי השבת הכספים שנגבו לכאורה ביתר בגין דירת ישראל התייתרה לאחר שהמשיב הודיע כי החוב עודכן לפי השטח הקטן החל משנת 2003. אשר לפגיעה בשימוש בדירות – בית המשפט אישר את קביעת ועדת הערר שלפיה היא אינה מוסמכת לדון בטענה. בתוך כך נדחתה הטענה שלפיה ניתן בנסיבות המקרה, בשל טענת ההפליה, להרחיב את סמכותה של הוועדה, ונקבע כי טענה זו צריכה להתברר בעתירה מינהלית. אשר לשאלת תוקף מינוייהם של חברי ועדת הערר במועד קבלת ההחלטה – בית המשפט לעניינים מינהליים לא קבע ממצא עובדתי בשאלה זו. נקבע כי גם אם המינויים לא היו תקפים – כשיטת המבקשים – החלטת ועדת הערר תעמוד בעינה, וזאת בשל דוקטרינת הבטלות היחסית ובשים לב לאיזון השיקולים הצריכים לעניין.

לפסק דין זה, מכוונת בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

5.

טענתם העיקרית של המבקשים לפניי היא כי החלטת ועדת הערר ניתנה שלא בסמכות נוכח פקיעת כהונת החברים בה. טענה זו נשענת על כך שביום 20.8.2011 הודיע היועץ המשפטי של העירייה, בישיבה של ועדת ההנהלה של העירייה, כי ועדות הערר לענייני הארנונה צפויות לסיים קדנציה של שבע שנים בסוף שנת 2011; כי צפויה להתבצע החלפה של כל חברי ועדת הערר; וכי החל מתחילת שנת 2012 יתחילו לכהן ועדות ערר חדשות. בהמשך לכך, ביום 19.9.2011 אישרה מועצת העיר את מינוייהם של שמונה הרכבים חדשים של ועדות ערר. המבקשים סבורים כי באלו יש כדי לבסס את הטענה שלפיה מינוי חברי הוועדה שדנה בעניינם פקע בסוף שנת 2011 כך שההחלטה בעניינם – מחודש אוקטובר 2012 – ניתנה בחוסר סמכות. בנוסף, המבקשים טוענים כי שגה בית המשפט שלא התערב בהחלטותיה של ועדת הערר, ובמיוחד בקביעתה כי הוועדה אינה מוסמכת לדון בטענה לפגיעה בהנאה מן הדירות עקב בניית בית האבות.

6.

התבקשה תשובת המשיב, וכן עמדת היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לשאלת תוקף מינוי חברי הוועדה.

המשיב טוען כי מינוייהם של חברי הוועדה היו בתוקף במועד קבלת ההחלטה דנן שכן מועצת העירייה – היא המוסמכת למנות ולהפסיק את כהונתן של ועדות הערר – לא קיבלה כל החלטה על הפסקת כהונתן של ועדות הערר הקיימות. משכך, אין בדבריו האמורים של היועץ המשפטי של העירייה כדי להביא לפקיעת המינויים. עוד ציין המשיב כי אף לפי הוראות חוזר המנכ"ל, חברי הוועדה כיהנו משך פחות משמונה שנים במועד ההחלטה, היא התקופה המקסימלית המנויה בחוזר. לחילופין טוען המשיב – כי גם אם פקעו המינויים, הגם שלא כך הדבר לשיטתו, בצדק החיל בית המשפט קמא את דוקטרינת הבטלות היחסית בנסיבות העניין. זאת, בין היתר משום שההחלטה הנדונה לא פגעה בזכויותיהם של המבקשים; וכן מכיוון שקביעה כי ההחלטה בטלה בשל פגם שבסמכות תביא לביטול 74 החלטות נוספות שניתנו על ידי הוועדה ועל ידי ועדות במצב דומה – דבר שיביא לבזבוז כספי ציבור ופגיעה בוודאות הדיונית. אשר לשאר טענות המבקשים – סומך המשיב את ידיו על קביעות בית המשפט לעניינים מינהליים, מטעמיו.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

7.

היועץ המשפטי לממשלה מצטרף לעמדת המשיב שלפיה בעת קבלת החלטת הוועדה היו המינויים בתוקף, וזאת מן הנימוקים שעליהם עמד המשיב. אף לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, אין בדבריו של היועץ המשפטי לעירייה ובהחלטת מועצת העיר מיום 19.9.2011 בדבר מינוי הרכבים חדשים של ועדות ערר כדי להפקיע את מינוייהן של ועדות הערר המכהנות. סמכות זו מסורה למועצת העיר בלבד, וזו לא קיבלה כל החלטה על הפסקת כהונת הוועדות הקיימות, כאמור. למעלה מן הצורך ציין היועץ המשפטי לממשלה כי במועד קבלת ההחלטה דנן, מינוייהם של חברי הוועדה לא חרגו מתקופה של שמונה שנים – תקופת הכהונה המרבית המותרת לפי חוזר המנכ"ל.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב, בעמדת היועץ המשפטי לממשלה, ובתגובת המבקשים לאלו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת (ראו למשל בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב-יפו , פסקה 3 (23.5.2010); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקווה , פסקה 7 (12.3.2012); בר"ם 965/12 ציביאק נ' עיריית ת"א-יפו , פסקה 5 (8.5.2013)). משכך, לא ראיתי ליתן רשות ערעור בעניין הטענות הנוגעות לשטח של דירת ישראל ולחיוב בגינו וכן לטענות בעניין סיווג הבניין. המדובר בטענות פרטניות הנוגעות לקביעות ועדת הערר לגבי מאפייניו של הנכס ולסיווגו לפי צו הארנונה של העירייה. אף הטענות הנוגעות לאיחורים בהגשת תשובות המשיב להשגות ולעררים תחומות בנסיבות המקרה והתבררו פעמיים – בוועדת הערר ובבית המשפט. כמו כן, אין בטענות המבקשים בנוגע לשיעור שומות הארנונה עובר לשנת 2003 – תקופה שלא נתבררה לפני ועדת הערר או לפני בית המשפט – כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

9.

אשר לסמכות הוועדה לדון בטענת הפליה ובטענות אי חוקיות נוספות – בית משפט זה לא פסל את האפשרות שלפיה ייתכנו מצבים שבהם טענת הפליה תידון במסגרת ערעור מינהלי, אך לא נטע מסמרות בדבר (בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ , פסקה ל"ו (20.12.2010)). בכל מקרה, דרך המלך להעלות טענות אלו היא על ידי הגשת עתירה מינהלית (ראו למשל בר"ם 8943/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב , פסקה 5 (19.1.2011)). בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי נסיבות המקרה לא באות בגדר המקרים שבהם מוצדק לדון בטענת ההפליה במסגרת ערעור מינהלי. בתוצאה זו לא ראיתי להתערב. אף שאלת סמכותה של ועדת הערר לדון בטענה לפגיעה בהנאה מהדירות עקב בניית בית אבות אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור.

10.

אשר לטענה הנוגעת לתוקף מינוייהם של חברי ועדת הערר – לאחר עיון במכלול החומר שלפניי, מקבל אני את עמדותיהם של המשיב ושל היועץ המשפטי לממשלה שלפיהן דבריו של היועץ המשפטי לעירייה, לצד מינוי ההרכבים החדשים, לא הביאו לפקיעת המינויים של חברי הוועדה. סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 קובע כי הסמכות למנות ועדות ערר מוקנית למועצה של רשות מקומית, ולכן הסמכות להפסיק את המינוי מסורה לה בלבד (ראו סעיף 14 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). החלטה על פקיעת המינוי לא התקבלה במקרה דנן על ידי מועצת העיר. כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם חוזר המנכ"ל חל בענייננו, במועד ההחלטה מינוייהם של חברי הוועדה לא חרגו מן התקופה המרבית שנקבעה בחוזר להגבלת משך הכהונה של חברי ועדות ערר. נוכח אלו, לא מצאתי כי החלטת הוועדה התקבלה בחוסר סמכות. גם בהיבט זה אין אפוא עילה למתן רשות ערעור.

11.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח.