בר"מ 388/10 חב' לב גן העיר בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ש' גדות ), אשר דחה את הערעור המינהלי שהגישו המבקשות על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו.

העובדות וההליכים עד כה

1.

המבקשות מפעילות חניון רחב מידות בקניון "גן העיר" שבתל-אביב (להלן: הקניון ), וככאלו רשומות הן בעיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה ) כמחזיקות החניון וכמי שנושאות בתשלום ארנונה בגין שטחי החניה בו. לטענת המבקשות, עומד סך מקומות החניה בחניון על 955, מתוכם מחזיקה העירייה ב- 150 מקומות, דיירי מגדל גן העיר מחזיקים ב- 133 מקומות, ובעלי החנויות בקניון מחזיקים בכ- 50 מקומות חניה נוספים.

2.

עובר לשנת 2002, פנו המבקשות למשיב בבקשה להפחית את תשלום הארנונה בגין שטחי המעברים והתמרון בחניון. בקשתן זו – אשר במסגרתה מנו המבקשות את מי שלטענתן מחזיקות בחניות – נסמכה על הטענה כי יותר מ – 80% מן השטחים המשותפים מוחזקים על-ידיהן בצוותא עם גורמים נוספים, ולפיכך נטל החיוב צריך להיות מושת באופן יחסי על כל אחד מהמחזיקים; זאת, כאמור בצו הארנונה של העירייה, שבו נקבע כדלקמן:

"שטח משותף בבניין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים , לא יחויב, למעט בנין או קומה אשר לפחות 80% מהשטח הלא משותף מוחזק על-ידי מחזיק אחד. שטחים משותפים אלה יחולקו ויחויבו באופן יחסי בין המחזיקים..." ( ההדגשות במקור – ע.פ. ).

בחודש מרץ 2002 נדחתה בקשת המבקשות על-ידי אגף הארנונה בעירייה.

3.

על החלטה זו הגישו המבקשות ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד העירייה (להלן: הוועדה ). הערר נדחה. בנימוקיה לדחיית הערר ציינה הוועדה, בין היתר, כי המבקשות לא הוכיחו מהו שטח החניון ומה מספר מקומות החניה בו. כן לא הוכח, לשיטת הוועדה, גודלם של שטחי המעבר והתמרון. עוד נקבע כי המבקשות לא מנו שמותיהם של מחזיקים ספציפיים במקומות חנייה בחניון מלבדם, ולכן לא התקיים התנאי שנקבע בפסיקה לצורך הגדרתו של מחזיק. מטעמים אלה הגיעה הוועדה לכלל מסקנה, כי שטחי התמרון והמעבר בחניון אינם יכולים להיחשב כ"שטח משותף" לצורך הפחתה בתשלום אגרת הארנונה.

4.

המבקשות הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים, אך כאמור, ערעורן נדחה. בית המשפט לעניינים מינהליים מצא כי על-פי רישומי העירייה, המבקשות הן המחזיקות בחניות, ולכן הן נחשבות כמחזיקות לצורך תשלום הארנונה. לשיטת בית המשפט קמא, היות שהיה בידיהן של המבקשות להסב רישום זה בדרך הקבועה בחוק, אך הן נמנעו מלפנות לעירייה בעניין זה, החיוב שהושת עליהן, בדין

יסודו.

לפסק דין זה מכוונת הבקשה שלפניי.

טענות המבקשות

5.

בגדר הבקשה, משיגות המבקשות, בין היתר, על החלת הוראת סעיף 326 לפקודת

העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ) במקרה זה. זו לשון הסעיף:

נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה.

המבקשות טוענות כי שאלת זהות המחזיק במקומות החניה אינה צריכה להיגזר משאלת קיומה של הודעה בהתאם לקבוע בסעיף זה. להשקפתן, הודעה זו הינה, בעיקרו של דבר, אמצעי ליידוע העירייה בדבר שינוי בזהות המחזיק בנכס. בענייננו – כך לטענת המבקשות – ידעה העירייה כי היא המחזיקה בחלק מהחניות, ולכן אין באי מילוי הוראת סעיף זה כדי להעלות או להוריד.

בהמשך טוענות המבקשות כי נוכח העובדה שהחניון מוחזק על-ידי מספר מחזיקים, היה על העירייה להפחית את שטחי המעבר והתמרון בגינם מחוייבת היא בתשלום ארנונה, שכן מדובר בשטחים משותפים. לבסוף, טוענות המבקשות, כי פסק-הדין נושא הבקשה מעורר שאלות משפטיות בעלות השלכה וחשיבות כללית, ומשכך על בית משפט זה להידרש למחלוקת שבין הצדדים בשלישית.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה, על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, בלא שתידרש תגובתה של המשיבה. כעולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשות לא פנו לעירייה בדרישה לשנות את שם המחזיקים בחניות, כנדרש לפי סעיף 326 לפקודה. טענת המבקשות, שלפיה לא היה מקום להחיל את הוראת הסעיף בעניינם, לא הועלתה בערכאה קמא, ולפיכך לא מצאתי מקום להידרש לה לראשונה בשלב בחינת הבקשה למתן רשות ערעור.

7.

זאת ועוד. עיקר הטיעון של המבקשות נסמך על שאלת זהות המחזיק במקומות החניה שבמתחם החניון. דא עקא, שבענייננו קיבל בית המשפט קמא את קביעותיה של הוועדה וקבע כאמור, כי מאחר שהמבקשות רשומות בספרי העירייה כמחזיקות החניון, אזי הן אכן מוחזקות ככאלה. הטענות המופנות כנגד קביעה זו הן טענות עובדתיות באופיין. ניסיונן של המבקשות לשוות לטענותיהן אופי כללי המתפרש אל מעבר לבעלי הדין שלפנינו אינו עולה בקנה אחד עם נסיבותיו של המקרה. כידוע, בית משפט זה איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו בידי הערכאות הדיוניות, לא כל שכן ביושבו כערכאת ערעור שנייה, ומשכך לא מצאתי כי יש בטענות שהועלו כדי להצדיק את הידרשותו של בית משפט זה לסוגיה (ראו בר"ם 9362/08 השקעות כדאיות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (לא פורסם, 27.11.2008)).

8.

למעלה מן הצורך יצוין, כי טענתן של המבקשות בדבר קיומן של הכרעות סותרות בשאלה מי ייחשב כמחזיק כאשר עסקינן במקומות חניה שאינם מסומנים, אינה טעונה הכרעה בענייננו. גם בפסק הדין שהנחה את המבקשת בטיעוניה כי לא נדרש סימון מקומות החניה על מנת לקבוע מי בעל הזיקה הקרובה לנכס, נדרש המחזיק למסור הודעה לפי סעיף 326 לפקודה (ראו: עמ"נ (ת"א) 196/05 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 6.7.2006) (פסקה 8 לפסק-הדין)). דבר שלא נעשה, כאמור, במקרה שלפנינו. אין אפוא מקום להיזקק לטענה זו.

9.

בשולי הדברים אציין, כי המבקשות העלו גם טענות המכוונות לשאלת סיווגם של מחסנים הנמצאים במתחם הקניון, לצורך תשלום הארנונה. כלל ידוע הוא ששאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה ככלל אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור, שהרי סיווג הנכס נעשה בהתאם לשימוש הספציפי בנכס ועל פי צו הארנונה הספציפי (ראו: בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו

(לא פורסם, 24.3.2009)). לא ראיתי לחרוג מכלל זה.

כללם של דברים: על יסוד כל האמור, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין אני עושה צו להוצאות.