בר"מ 3920/18 עיריית ירושלים נ. ש.א.ג ניהול קניונים בע"מ

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 25.2.2018 (השופטת נ' בן אור , ת"צ 17154-12-16), שבגדרה התקבלה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישה המשיבה נגד עיריית ירושלים (להלן: החלטת האישור ו -בקשת האישור , בהתאמה).

במוקד הדיון, טענת המשיבה כי לא היה מקום לחייב "עמדות ממוחשבות" שהציבה בכניסה לעסקיה כ"מודעה" לפי ההגדרה שבחוק עזר לירושלים (שילוט), התש"ם-1980 (להלן: חוק העזר ); ובהתאם, כי לא היה מקום להשית על עמדות אלה אגרה בתעריף שנקבע ל"מתקן פרסום מודעות אלקטרוני" – שעומד על 4,200 ש"ח לשנה לכל מטר רבוע או חלקו.

הרקע העובדתי והנורמטיבי הצריך לעניין

2.

המשיבה, ש.א.ג ניהול קניונים בע"מ (לעיל ולהלן: המשיבה ), מחזיקה בתחומי העיר ירושלים שלוש חנויות הלבשה תחתונה המשתייכות לרשת "אפרודיטה". במועד שלא הוברר וכפי שתואר בהחלטת האישור, הציבה המשיבה בכניסה לחנויות " שלט ממוחשב, מואר, שגובהו 1.80 מ' ורוחבו 70 ס"מ. השלט מציג פריטים הנמכרים בחנויות ומבצעי הנחות, וכן מאפשר לקונים, באמצעות מסך מגע, להדפיס קופונים " (להלן: המתקן האלקטרוני ); ויובהר כי לפי הנמסר בבקשת האישור, המתקן האלקטרוני הוצב בחזית כל אחת מחנויות המשיבה בירושלים.

דבר הצבת המתקן האלקטרוני נודע לעיריית ירושלים (להלן: העירייה ) אגב פעולות פיקוח יזומות שביצעה בחודשים מרץ ואפריל 2016; ובהתאם, נשלחו למשיבה שתי הודעות חיוב, כל אחת מהן בסך של אלפי שקלים (האחת על סך 8,338 ש"ח והשנייה בסך 4,169 ש"ח). חיובים אלה נבעו מהחלטת העירייה לסווג את המתקן האלקטרוני כ"מודעה" ולהחיל עליה את התעריף שנקבע בחוק העזר ל" מתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני". יודגש בהקשר זה כי לפי הנמסר מהעירייה, עד לאותו מועד המתקן האלקטרוני פעל ללא קבלת היתר כלשהו מטעמה ובלא ששולמה בגינו אגרה. המשיבה מצידה סירבה להשלים עם הודעות החיוב שהוצאו לה בגין המתקן האלקטרוני ופנתה לעירייה בטענה "כי עמדות המחשב שהציבה (המתקן האלקטרוני-ע'ב') אינן בבחינת שלט כלל ועיקר, אולם ודאי שלא ניתן היה לחייבן כמודעה, שעל פי הגדרתה לא נועדה להיות מוצגת דרך קבע" (ראו פסקה 7 להחלטת האישור). משפנייתה של המשיבה בנדון נדחתה, הגישה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בנדון.

במסגרת בקשת האישור נטען כי לא היה מקום לסווג את המתקן האלקטרוני כ"מודעה" שכן מדובר למעשה ב"שלט פרסומי", שהאגרה בגינו פחותה בהרבה, ומשכך חרגה העירייה מסמכותה בכך שגבתה אגרה גבוהה מזו הנקובה בחוק העזר (ויוזכר שבפנייה המוקדמת טענה המשיבה כי לא מדובר בשלט כלל). בהתאם, נטען כי יש לחייב את העירייה להשיב לכלל חברי הקבוצה את הסכומים שנגבו שלא כדין ב-24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין; וזאת מכוח עקרון חוקיות המינהל, דיני עשיית עושר ולא במשפט וכן חובת תום לב המוטלת על רשות ציבורית. נוסף לזאת, נתבקשו סעדים נלווים שהעיקרי בהם הוא חיוב העירייה בגילוי כלל הנתונים המצויים ברישומיה לעניין הסכומים ששולמו לה על ידי חברי הקבוצה. ויצוין כי במסגרת בקשת האישור הובאה דוגמה נוספת למתקנים אלקטרוניים דומים

שרשת סופרפראם הציבה בכניסה לחנויותיה, שחויבו אף הם כ"מודעה" בתעריף שנקבע למתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני.

3.

כאן המקום לסקור בקצרה את הוראות הדין הרלוונטיות לענייננו. סעיף 246 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כי לעירייה סמכות להסדיר הצבת שלטים ומודעות בתחומה; וסעיפים 251-250 מעגנים את סמכותה להתקין חוקי עזר שיאפשרו לה לממש את תפקידיה הקבועים בדין, ובהם גביית היטלים, אגרות או דמי השתתפות לשם מימון פעולותיה. מכוחן של הוראות אלה, התקינה העירייה את חוק עזר לירושלים (שילוט), התש"ם-1980 (שהוגדר לעיל כ- חוק העזר ) (ראו: ע"א 1600/08

מק סימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו , פסקה 9 (18.8.2011); להלן: עניין מקסימדיה ).

במסגרת חוק העזר נקבעו סיווגים לסוגי "שילוט" שונים, ובהתאמה הוסדר המנגנון שלפיו יש לאשר את השילוט הרלוונטי מול העירייה וכן אלו אגרות ייגבו עבור כל אחד מן הסיווגים. בענייננו, רלוונטית ההבחנה בין "שלט" ל"מודעה" כפי שקיבלה ביטוי בחוק העזר; ובפרט ההבחנה בין ההגדרה שלט פרסומי לבין ההגדרה מודעה . לנוכח חשיבותן לדיון, נביא להלן את ההגדרות כלשונן בסעיף 1 לחוק העזר (ההדגשות שלי-ע'ב'):

"שלט" – לרבות כל הודעה המכילה שמו או כינויו או מקצועו של אדם או של עסק או של מוסד, המוצג בדרך כלשהי, בין אם הוא מחובר לנכס ובין אם לאו, לרבות כל אביזרים ומיתקנים הנלווים אליו, ו שנועד להיות מוצג בדרך קבע או לזמן ממושך ;

" שלט פרסומי " – שלט המשלב בתוכו גם פרסומת כללית;

"פרסומת כללית" – לרבות כל פרסום של דבר או ענין כלשהו, ולרבות פרסום של מוצר, עסק, שירות או כל פעילות אחרת;

"פרסום" – הודעת דבר ברבים על ידי הצגתו בכל דרך או אמצעי שהם, ולרבות על ידי הפצה, הדבקה, הארה, הסרטה, צביעה, חריטה, שידור, הקלטה, אמירה, עשן או תנועה, על ידי מסירת תוכנו בכתב, בדפוס, בתמונה, בציור, בקול או בכל אופן אחר;

"מודעה" – לרבות כל הודעה או כרזה או תמונה או צילום או ציור או כתובת או סמל או תבנית או כיוצא באלה, העשויים מחומר כלשהו או המוצגים באמצעות אור, קול, עשן, גז או בכל דרך או אמצעי אחר, ושלא נועדו להיות מוצגים בדרך קבע ;

בחוק העזר נקבע כי "שלט" יוצג רק לפי רישיון מאת ראש העירייה (סעיף 2 לחוק העזר), וכי בעד מתן הרישיון תשולם אגרה שנתית בסכומים הנקובים בתוספת הראשונה לחוק העזר (סעיף 6 לחוק העזר) – ויצוין כי אגרה זו עומדת על 250 ש"ח עבור "שלט" או "שלט פרסומי" ששטחו אינו עולה על 2.5 מ"ר. לעניין "מודעה" נקבע כי זו תפורסם רק במקומות שמיועדים לכך ובתנאי שניתן היתר מאת ראש העירייה (סעיף 20 לחוק העזר). שיעורי האגרה שנקבעו בעד מתן היתר להצבת "מודעה" גבוהים באופן ניכר מאלה שהוחלו על "שלט", ומשתנים בהתאם לגודל המודעה ולאופן הצגתה. כך, "מתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני" מחויב באגרה שנתית של 4,200 ש"ח לכל מ"ר או חלק ממנו (סעיף 10 לתוספת הרביעית לחוק העזר) – וייאמר כי זה התעריף שבו חויבה המשיבה בגין הצבת המתקן האלקטרוני בפתח חנויותיה. על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי הן ההגדרה "שלט פרסומי" הן התעריף שנקבע ל"מתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני" נוספו לחוק העזר רק לפני מספר שנים, במסגרת תיקון לחוק העזר משנת 2013.

ההחלטה לאשר לנהל את התובענה כייצוגית

4.

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת האישור והתיר למשיבה לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה. החלטת האישור הושתתה בעיקרה על פרשנות ההגדרות "שלט", "שלט פרסומי" ו"מודעה" בראי כלל הוראות חוק העזר. נקבע כי שלט פרסומי הוא שלט המכיל את שמו, כינויו או מקצועו של אדם או של עסק, שנועד להיות מוצג דרך קבע או לזמן ממושך ומכיל גם פרסומת כללית; בעוד מודעה אינה מוגדרת על פי תוכנה ולא נועדה להיות מוצגת באופן קבוע. בהתאם, נקבע כי לשלט פרסומי זיקה מובהקת לבית העסק הרלוונטי, ובשונה מכך הסיווג של מודעה אינו תלוי במיקומה לצד בית העסק. פרשנות זו נסמכה בין היתר על העובדה שלפי חוק העזר שלט שנועד לפרסומת כללית המוצב שלא במקום שהפרסומת מתייחסת אליו, הוא "שלט אסור" שכלל לא יינתן רישיון להצגתו (סעיף 8(א)(1) לחוק העזר). בשים לב לאמור, נקבע כי נראה שההגדרה "מודעה" מתייחסת לשלטי חוצות " שאכן נועדו להתחלף מפקידה לפקידה, והנתלים או מוצבים בכל דרך אחרת במקומות שהוקצו לכך, כגון לוחות מודעות, גשרים, מבנים שונים שעל פניהם חולף ציבור רחב מדי יום ונחשף לתכני הפרסום השונים ". בית המשפט העיר בהקשר זה כי מעדותה של גב' רות צפדיה, מי שהייתה מנהלת מחלקת השילוט בעירייה, עולה כי הקריטריונים העיקריים ששימשו את העירייה לסיווג שילוט כ"מודעה" הם מידת התחלופה שלו וכן האפקטיביות והוויזואליות שלו – וזאת אף שלשני השיקולים האחרונים אין ביטוי בהוראות חוק העזר. משכך, נקבע כי המדיניות הנוהגת של העירייה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות חוק העזר; בפרט בהינתן שמעדות גב' צפדיה עולה שכאשר מדובר בשלט אלקטרוני המודבק לחלון הראווה ולא מוצב כמתקן נפרד, ייתכן שהוא יחויב כשלט פרסומי ולא כמודעה וזאת מאחר שהוא בעל מידת אפקטיביות פחותה.

בנסיבות אלה, נקבע כי לא היה מקום לסווג את המתקן האלקטרוני כ"מודעה" ודי בכך כדי לאשר את ניהול התובענה כייצוגית – אף בלא להידרש לשאלה מהו הסיווג שנכון להחיל על המתקן האלקטרוני. כך לשון בית המשפט: " מאחר שאני סבורה כי החיוב בתעריף 'מודעה' הינו, לכאורה, שלא כדין, לא ראיתי להכריע בסוגיה האם המדובר בשלט פרסומי או, כפי שטענה המבקשת לכתחילה, כי אין המדובר בשלט כלל ". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי עצם העובדה שהוכנס לתוספת הרביעית לחוק העזר תעריף חדש לעניין מודעות המפורסמות על גבי מתקן אלקטרוני, אינה מעידה על כך שכל מתקן אלקטרוני משמש בהכרח לפרסום מודעות. היינו, התעריף שנקבע ל" מתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני " אינו מצביע על כך שכל מתקן אלקטרוני מפרסם מודעות. כן צוין שמאחר ש"מודעה" אינה מוגדרת על פי תוכנה, העובדה שהמתקן האלקטרוני מציג תוכן מתחלף אינה רלוונטית לענייננו; ובהקשר זה צוין כי לא נמצא טעם להבחין בין המתקן האלקטרוני לפלקט שגם תוכנו משתנה בהתאם לעונות. על יסוד כלל האמור, ובפרט בשים לב לעדותה של גב' צפדיה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי לתובענה סיכויים טובים וכי המשיבה הרימה את הנטל הנדרש על מנת להוכיח את עילת התביעה ברמה לכאורית.

5.

משנקבע כי קיימת אפשרות שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, הוסיף בית המשפט לבחון את יתר התנאים לאישור תובענה כייצוגית; ולאחר שמצא כי אלה מתקיימים – בקשת האישור התקבלה. בהתאם, נקבע כי הקבוצה המיוצגת תוגדר כ" כל אלה שגבו מהם אגרה על פי תעריף מודעה (התוספת הרביעית), למרות שאין המדובר במודעה על פי משמעותו של מונח זה בחוק העזר "; ובהקשר זה צוין כי אף שאין נתונים מדויקים באשר להיקף הקבוצה הרלוונטית, בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית די במדיניות של העירייה כפי שתוארה על ידי נציגתה כדי ללמד על קיומה של קבוצה מוגדרת. החלטה זו היא שעומדת במוקד בקשת רשות הערעור.

טענות הצדדים

6.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על פרשנות הוראות חוק העזר. לשיטת העירייה ההבחנה העיקרית בין שלט לבין מודעה, נעוצה בשאלה אם השילוט מיועד להיות מוצג בדרך קבע או לזמן ממושך אם לאו; ומאחר שהפרסומים שהוצגו במתקן האלקטרוני הם פרסומים מתחלפים ומשתנים שמעצם טיבם אינם מיועדים להיות מוצגים דרך קבע, נדרש היה לסווגם כ"מודעה". דברים אלה אמורים במיוחד, לשיטת העירייה, בהינתן שהמסרים במתקן האלקטרוני לא הכילו את שם העסק, ואף כללו מבצעים ומכירות לגבי שירותים שאינם ניתנים בחנויות המשיבה (תיאור שלשיטת המשיבה שנוי במחלוקת, ואינו עולה בקנה אחד עם החומר הראייתי שהוצג לבית המשפט המחוזי). לדברי העירייה, ההגדרות בחוק העזר ברורות ועל כן לא היה מקום לפרש אותן בראי סעיפים אחרים בחוק העזר – לא כל שכן לקבוע כי שאלת מיקום השילוט רלוונטית לסיווגו. עוד נטען כי החלטת האישור מנוגדת ללשון חוק העזר ואף חוטאת לתכלית שבבסיסו; ובפרט לא לוקחת בחשבון את העובדה שהעירייה לכתחילה פעלה להוספת תעריף גבוה ל"מתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני" על מנת לצמצם ולווסת את כמויות המתקנים האלקטרוניים המוצבים בעיר – בהתחשב בתשומות הנדרשות מהעירייה בפיקוח ובקרה על פרסומים כאלה וכן בתועלת שמופקת מהם. כן נטען כי פרשנות בית המשפט המחוזי מרוקנת מתוכן את התעריף החדש שנקבע ל"מתקן אלקטרוני לפרסום מודעות" והופכת אותו לאות מתה; ולטענת העירייה אין להשלים עם קביעה זו, בפרט בהינתן שמדובר בביטול תעריף שנקבע בחוק ואושר כדין על ידי שר הפנים, ובשים לב לחזקת התקינות המינהלית.

המשיבה מצידה עומדת על כך ששלט (לרבות שלט פרסומי) מיועד להצבה במקום העסק בלבד ובאופן כללי נועד להעברת מידע בסיסי הנוגע לבית העסק עצמו; בעוד מודעה מוצגת במרחב הציבורי שלא בזיקה לבית עסק מסוים, בדרך כלל על גבי שטחי פרסום נרחבים המושכרים על ידי חברות פרסום כנגד תשלום – ומכאן הצורך במתן אישור למקום פרסומה של מודעה ובהטלת אגרות גבוהות בצידה. לנוכח פרשנות זו, טוענת המשיבה כי בדין נקבע בהחלטת האישור שהמסרים שהוצגו באמצעות המתקן האלקטרוני אינם עונים להגדרת מודעה, ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור שכן התעריף שנקבע בתוספת הרביעית לחוק העזר חל אך ורק על מודעות. בהקשר זה נטען, כי בניגוד לאופן הצגת הדברים בבקשת רשות הערעור, החלטת האישור אינה מרוקנת מתוכן את התעריף שנקבע ל"מתקן אלקטרוני לפרסום מודעות" ובשום מקום לא נקבע כי התעריף האמור בוטל; וקביעת בית המשפט נוגעת אך ליישום התעריף המדובר מקום שעסקינן בשלט פרסומי. בנקודה זו מוסיפה המשיבה שככל שהעירייה מעוניינת לחייב שלטים המוצגים במתקן אלקטרוני בתעריף מיוחד (בשונה ממודעות המפורסמת במתקן אלקטרוני) עליה לעגן זאת במפורש ואין לשעות לניסיונה לכפות על המשיבה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשון חוק העזר. על כל פנים טוענת המשיבה, כי אף בהתאם לדרך הפרשנות שהציעה העירייה (ובלא לגרוע מטענותיה בנדון) – יש לסווג את המתקן האלקטרוני כשלט פרסומי, שכן המסרים הוצגו לזמן ממושך והכילו את שם העסק; ומשאלה פני הדברים, מדובר למעשה בתחליף לתלייה של מספר שלטים על גבי חלונות הראווה.

7.

על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי כל אחד מהצדדים מעלה טענות גם כלפי ההתנהלות הדיונית של האחר. כך, לשיטת העירייה יש להתערב בהחלטת האישור מטעמים דיוניים הנוגעים להרחבת חזית אסורה מצד המשיבה; בעוד המשיבה מלינה על כך שחלק מהעובדות שהוצגו בבקשת רשות הערעור אינן נכונות או עומדות בסתירה לחומר הראיות שהוצג לפני בית המשפט המחוזי, באופן שעולה כדי הטעייה של בית המשפט.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על הנספחים שצורפו להן, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להתיר למשיבה לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה. עם זאת סבורתני כי יש מקום לצמצם את הגדרת הקבוצה המיוצגת, כפי שיפורט להלן.

כידוע, התנאים לאישור תובענה כייצוגית פזורים על פני מספר סעיפים בחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק ). בתמצית ייאמר כי ניתן לאשר תובענה כייצוגית, בעילה המנויה בתוספת השנייה לחוק תובענה ייצוגיות (סעיף 3(א) לחוק); ונדרש כי בית משפט ישתכנע שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה וכי ישנה אפשרות ששאלות אלה יוכרעו לטובת הקבוצה (סעיף 8(א)(1) לחוק). תנאים נוספים המנויים בחוק עניינם ביעילות והוגנות ניהול הליך ייצוגי (סעיף 8(א)(2) לחוק); שאלת הולמות הייצוג ותום ליבם של המבקש ובא הכוח המייצג (סעיפים 8(א)(3)-(4) לחוק); וכן נדרש כי למבקש תעמוד עילת תביעה אישית (סעיף 4(א)(1) לחוק). ועם זאת יצוין שבחוק נקבע מנגנון המאפשר "להתגבר" על תנאי אחרון זה, מקום שיתר התנאים לאישור התובענה כייצוגית מתקיימים (סעיף 8(ג)(2) לחוק) (ראו: רע"א 9617/16 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' לפינר , פסקה 16 והאסמכתאות שם (28.10.2018)).

9.

במסגרת החלטת האישור הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה שלפיה לכאורה לא היה מקום לסווג את המתקן האלקטרוני כ"מודעה"; ובנסיבות אלה נקבע כי נראה שלתובענה סיכויים טובים.

אינני רואה מקום לשנות מקביעה זו, ואבאר.

10.

נקודת המוצא לדיון, שקיבלה ביטוי גם בהחלטת האישור, היא שעצם העובדה שנקבע בחוק העזר תעריף למתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני – אין בה כשלעצמה כדי להעיד על כך שכל מתקן אלקטרוני בהכרח מפרסם מודעות. קרי, על מנת להחיל את התעריף שנקבע בתוספת הרביעית ביחס למתקן אלקטרוני שמפרסם מודעות, יש לוודא שהוא אכן נכלל תחת ההגדרה "מודעה".

עיון בהוראות חוק העזר מלמד כי בעוד "שלט" (כמו גם "שלט פרסומי") הוא בעל זיקה לבית העסק שכן הכוונה " לכל הודעה המכילה שמו את כינויו או מקצועו של אדם או של עסק או של מוסד " (ויצוין שדומה כי אין מדובר בהגדרה ממצה, בשל השימוש במילה "לרבות") – בהגדרה "מודעה" אין התייחסות לתוכנה והדגש הושם על אופן הצגתה, ובעיקר על הפומביות הרבה שנלווית לה. משאלה פני הדברים, מקובלת עליי על פניה מסקנת בית המשפט המחוזי שלפיה נראה כי ההגדרה "מודעה" נועדה לחול על אותם פרסומי חוצות שמתחלפים מעת לעת, ובאופן כללי על פרסומים שמוצבים במקומות ציבוריים ולא בסמוך לבית העסק. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהוחלט לחייב שילוט מסוג מודעה באגרה גבוהה בהיותו מופץ במרחב הציבורי, לעומת האגרה הנמוכה יחסית שמוטלת על שלטים (ושלטים פרסומיים) המוצבים בסמוך לבית העסק; עם תכלית חוק העזר " לשמור על חזותה הנאה והאסתטית של העיר ולמנוע מצב של 'כאוס' מבחינת כמות השילוט, מיקומו, צורתו, משך הצגתו וכדומה העלול לכער את פני העיר ולפגוע בסביבה, ברווחתם של תושבי העיר והמבקרים בה ובאיכות חייהם " (עניין מקסימדיה , בפסקה 14 והאסמכתאות שם); וכן עם האבחנה שקיבלה ביטוי בהגדרות שלפיה "שלט" שמציג את בית העסק נועד להיות מוצג בדרך קבע או לזמן ממושך, בעוד ביחס ל"מודעה" נקבע במפורש כי היא לא נועדה להיות מוצגת דרך קבע. עם זאת יוער בנקודה זו ובשונה מטענת העירייה, כי ספק אם "ארעיות" הפרסום יכול שיהא לה משקל מכריע בסיווג פרסום כמודעה – שכן מהתעריפים שנקובים בתוספת הרביעית בנוגע לסוגים שונים של מודעות, עולה כי על פניו ייתכנו מודעות שיפורסמו על פני פרק זמן ממושך (ראו סעיפים 13-10 לתוספת הרביעית).

11.

בנסיבות אלה, מקובל עליי כי המתקן האלקטרוני נושא בקשת האישור – שהוצב בכניסה לחנויות המשיבה והציג מסרים הנוגעים למוצרים הנמכרים בחנויות המשיבה – לכאורה אינו נכלל תחת ההגדרה של "מודעה"; ומשכך, נראה כי עומדת למשיבה עילת תביעה לכאורית כלפי חיובי האגרה שהוצאו לה. ויודגש בהקשר זה כי בשונה מטענת העירייה, הפרשנות הלכאורית שניתנה להגדרה "מודעה" אינה מאיינת את התעריף החדש שהוכנס לחוק העזר ל"מתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני", שכן אין מניעה להחילו על מתקנים אלקטרוניים שההגדרה "מודעה" חוסה עליהם – למשל, שלטי חוצות אלקטרוניים.

מאחר שכפי שצוין בית המשפט המחוזי לא הכריע בשלב זה בשאלה כיצד נכון לסווג את המתקן האלקטרוני, איני נדרשת לסוגיה זו (שקיבלה ביטוי נכבד בטענות הצדדים); ומקובל עליי שדי בכך שהחיוב שהושת על המשיבה אינו כדין לכאורה, על מנת לצלוח את השלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית. יוער בנקודה זו, כי על פניו נראה שאף סיווג המתקן האלקטרוני כ"שלט פרסומי" אינו חף מקשיים, וככל שייקבע שאין הגדרה בנמצא לסיווג המתקן האלקטרוני נושא בקשת רשות הערעור, יהא על העירייה ליתן את הדעת לכך ולהסדרת הנושא – ואין בדבריי משום הבעת עמדה לעניין חוקיות הצבת המתקן האלקטרוני לכתחילה.

מעבר לכך, לא ראיתי מקום להידרש ליתר טענות העירייה, ובפרט לטענת הרחבת החזית, שכן הן אינן מעוררות על פני הדברים עילה למתן רשות ערעור.

12.

מה טעמים שפורטו לא ראיתי מקום להתערב בעיקרי החלטת האישור. עם זאת, אינני סבורה כי ניתן להותיר את הגדרת הקבוצה המיוצגת על כנה, שכן בנוסחה הנוכחי היא גורפת וכוללת את כלל התובעים שהשילוט שהציבו סווג בטעות כ"מודעה" –" כל אלה שגבו מהם אגרה על פי תעריף מודעה (התוספת הרביעית), למרות שאין המדובר במודעה על פי משמעותו של מונח זה בחוק העזר ". בקשת האישור אינה עוסקת באופן הכללי שבו מיושמת ההגדרה "מודעה" ברחבי העיר ירושלים, כי אם בטענה קונקרטית לטעות לכאורה ביחס לסיווג של מתקן אלקטרוני שמוצב בפתח בית העסק – ואין חולק שזו גם עילת התביעה האישית שבגינה נקטה המשיבה בהליך הייצוגי. לפיכך, ואף שהעירייה לא העלתה טענות בעניין זה, יש להורות על תיקון החלטת האישור באופן שהקבוצה המיוצגת תצומצם לאותם תובעים שהציבו מתקן אלקטרוני בכניסה לעסק שלהם וחויבו לשלם בגינו את התעריף שנקבע ל"מתקן פרסום מודעות באמצעות מכשיר אלקטרוני". ויצוין בנקודה זו כי לצד הגדרת הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית, נדרש היה לציין בהחלטת האישור את זהות התובע ובא הכוח המייצג, את עילות התובענה ואת הסעדים הנתבעים; ואף שניתן להניח שהכוונה לעילות ולסעדים שפורטו בסעיפים 8 ו-9 להחלטת האישור, היה מקום להתייחס לכך במפורש (סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות).

סוף דבר

13.

הבקשה לרשות ערעור נדחית, ואני מורה על תיקון הגדרת הקבוצה המיוצגת בהתאם לאמור בסעיף 12 לעיל. בהתחשב בתוצאה, העירייה תישא בהוצאות המשיבה בסך 15,000 ש"ח.