בר"מ 3936/08 נתן ליבנה נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה-רעננה

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ק' ורדי) לדחות את בקשת המבקש למתן צו ביניים אשר ימנע מהמשיבים מלבנות מעלית בבניין בו מתגורר המבקש.

2.

הטענה העיקרית בבקשת רשות הערעור הינה כי היתר הבניה "המתוקן" שניתן למעלית אינו חוקי מאחר שלא ניתן לגביו אישור כיבוי אש. המבקש טוען כי אומנם להיתר הבניה "המקורי" היה אישור כיבוי אש אך מאחר שחלו שינויים בתכנית היה מקום לקבל מחדש אישור כיבוי אש. לטענת המבקש המשך בנייה ללא אישור כיבוי אש מהווה סכנה לדיירי הבניין. כמו כן טוען המבקש כי בהיעדר צו ביניים תושלם בניית המעלית ותתייתר העתירה מבלי שניתן לו יומו בבית המשפט.

3.

דין הבקשה להדחות ואיני רואה כל טעם המצדיק מתן רשות ערעור. בית משפט קמא קבע כי "המצב כיום הינו שהעבודות בעיצומן, לאחר שנהרס גרם המדרגות בקומה הראשונה ונחצב הפיר שיש לדפנו. דווקא השארת המצב כפי שהוא כיום עלולה לסכן את הדיירים והאורחים בבניין ואם המבקש באמת חרד לבטיחותם, אין מקום ליתן צו המקפיא את המצב". החלטה זו של בית המשפט ניתנה עוד ביום 8.4.2008. רק בחלוף כשלושה שבועות ביום 1.5.2008 הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפני והעירבון בבקשה הופקד רק ביום 14.5.2008. בינתיים נמשכה הבנייה ומהודעת הבהרה שהגיש המבקש ביום 18.5.2008 (על פי החלטתי) הסתבר כי בינתיים נהרסו המדרגות בכלל הקומות ונבנו מדרגות חלופיות כאשר המבקש הוסיף כי גם המדרגות החלופיות אינן עומדות בתקנים הנדרשים. הנה כי כן, שיקול מאזן הנוחות מכריע את הכף נגד מתן צו ביניים כאשר עצירת הבנייה כעת משמעה הותרת פיר פתוח והסתפקות במדרגות חלופיות על כל הסכנות הנלוות לכך.

4.

זאת ועוד: המבקש טוען כי יש סכנות בהמשך בנייה ללא אישור כיבוי אש אך אין מחלוקת כי לתכנית המקורית ניתן אישור כיבוי אש. המבקש טוען כי בינתיים נערכו תיקונים בתכנית ולכן נדרש אישור כיבוי אש חדש. המשיבים עמדו על כך שהתיקונים שבוצעו בתכנית היו למעשה "לטובתו" של המבקש – דהיינו בהתאם לטענותיו וכי לא נדרש אישור כיבוי אש מחדש. אין בכוונתי להכריע בטענה זו מבחינת סיכויי העתירה אך אין ספק כי מבחינת מאזן הנוחות נוכח אישור כיבוי האש המקורי שניתן נראה שהדברים אינם כצעקתה. בנוסף המשיבים הבהירו בפני בית משפט קמא כי אישור להפעלת המעלית בתום הבנייה יינתן רק לאחר שתיערך ביקורת נוספת של שירותי הכבאות ולכן גם במובן זה נראה שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש.

5.

לבסוף אינני מקבלת את טענת המבקש כי המשך הבנייה ייתר את העתירה. העותר ציין בבקשת רשות הערעור ובעתירה כי המפקחת על המקרקעין החליטה כי "כל פעולות בניה או הריסה שיעשו המשיבים או מי מטעמם [...] תהיה על אחריותם". אומנם, ההליך שבו פתח המבקש בפני המפקחת נפרד מההליך אותו פתח בבית המשפט אך נוכח קיומה של העתירה המשיבים בונים על סיכוניהם (ראו: בר"ם 2644/08

כהן נ' ועדת הערר מחוז מרכז , פסקה 15 (טרם פורסם, 30.3.2008)). למותר לציין כי אינני מביעה כל עמדה בשאלת חוקיות הבניה.

6.

נוכח המסקנה אליה הגעתי אינני נדרשת לטענת המבקש כי טעה בית משפט קמא אשר קבע כי "ספק אם השיקולים המנחים את המבקש הם דווקא השיקולים הבטיחותיים והרושם הינו שהוא מנסה לעצור את בניית המעלית בכל דרך אפשרית ותוך פעולה הן במישור הקנייני (בו הוא מבקש גם פיצוי כספי) והן במישור התכנוני".

7.

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשו תגובות לא ייעשה צו להוצאות.