בר"מ 4012/18 מנהל הארנונה בפתח תקווה נ. המכללה למנהל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.4.2018 ( עמ"נ

28010-10-16, השופטת ז' בוסתן ). פסק דין זה ניתן בשני ערעורים שהוגשו על החלטות של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית פתח-תקווה (להלן: ועדת הערר או הוועדה ) – האחת מיום 23.8.2016 (ערר 77/15) והשנייה מיום 8.11.2016 (ערר 74/15).

רקע והליכים קודמים

2.

המשיבה 1, המכללה למנהל, והמשיבה 2, חברת "כלי זמר", מחזיקות בנכסים בשטחה המוניציפלי של עיריית פתח תקווה, היא המבקשת 2 (להלן: העירייה ). המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה כיצד יסווגו לצרכי ארנונה שטחים המשמשים את המשיבות לצורך חניה. המבקשים סיווגו שטחים אלו כ"חניונים" בהתאם להגדרתו של מונח זה בסעיף 3.11 לצו הארנונה של עיריית פתח-תקווה (להלן: הצו ). המשיבות מצדן, טענו כי יש לסווג את השטחים כ"קרקע תפוסה שאינה מקורה" כפי שמונח זה מוגדר בסעיף 3.8.4 לצו. שתי המשיבות הגישו השגות נגד הסיווג. השגות אלה נדחו על-ידי מנהל הארנונה. אולם, עררים

שהוגשו על החלטותיו של מנהל הארנונה התקבלו על-ידי ועדת הערר.

3.

המבקשים הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי נגד שתי החלטותיה של ועדת הערר. במסגרת הערעורים שבו המבקשים על הטענה, כי יש לסווג את שטחי החניה של המשיבות כ"חניונים". מנגד, המשיבות חזרו וטענו כי סיווג של "חניונים" אינו הולם את השטחים הנדונים, כיוון שהוא נועד לשטחים המהווים חניונים במובנם המקובל – היינו, חניון של כלי רכב החונים בו באופן זמני ומתחלף תמורת תשלום.

4.

הדיון בערעורים נערך בנפרד, אך בסופו של דבר ניתן בהם פסק דין במאוחד – בגדרו דחה בית המשפט המחוזי את הערעורים. בית המשפט המחוזי קבע כי פרשנותו הנכונה של הצו תומכת במסקנה לפיה כאשר מדובר במקום חניה קבוע המיועד לחנית אדם או ארגון ספציפי אין מדובר ב"חניון" במובן שאליו מכוון הצו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הגדרת המונח "חניון" בצו מתייחסת לחניית כלי רכב "זמנית ומתחלפת בלבד" וכן "תמורת כל סוג של תשלום", ומכאן ניתן ללמוד שמדובר בחניונים בתשלום המיועדים לציבור הרחב. בית המשפט המחוזי סבר כי מסקנה זו מתחייבת מהבנת תכליתו של ההסדר, שכן תעריף חניונים בצו הארנונה הוא מהנמוכים ביותר בצו, ונועד לעודד בניית חניונים לציבור ובכך לסייע למצוקת החניה.

עוד נקבע, כי פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם פסיקתו של בית משפט זה (בהפניה לע"א 8838/02 גולדהמר נ' עירית חיפה (20.9.2006) (להלן: עניין גולדהמר ) ולבר"ם 5299/05 עירית רמת גן נ' חן (2.11.2006) (להלן: עניין חן )). בהמשך לקביעות אלה – ובשים לב גם לכך שהעירייה לא טענה לאפשרות חלופית לסיווג השטחים לבד מסיווגם כ"חניונים" – בחן בית המשפט את האפשרות לסווג את

השטחים שבנדון כ"קרקע תפוסה שאינה מקורה". בית המשפט ציין כי הגדרה זו סובלת לכאורה את האפשרות של תחולה גם על שטחי חניה, ועל כן קבע כי כך יסווגו השטחים השנויים במחלוקת.

בקשת רשות הערעור

5.

הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המבקשים טוענים כי המקרה מצדיק מתן רשות ערעור, בהתחשב בכך שפסק הדין מושא הבקשה משנה שיטת חישוב שלאורה פעלה העירייה במשך שנים רבות ואשר אושרה בעבר בהחלטותיהן של ועדות הערר. זאת ועוד, לטענת המבקשים, ההחלטה החדשה צפויה לשנות את שיטת חישוב הארנונה של חניות ביחס לכלל הנישומים בעיר פתח-תקווה, באופן שחושף את העירייה לתביעות נוספות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתבסס על הפסיקות בעניין גולדהמר ובעניין חן לצורך קביעותיו. לטענתה, אמנם במקרים אלו נקבע כי שטחי חניה מסוימים לא יוגדרו כחניונים, אך בהמשך לכך נקבע סיווג החניונים בהתאם לשימוש העיקרי של הנכס, ולא כסיווג עצמאי. לבסוף, טוענים המבקשים כי גם במישור הכלכלי אין יסוד לקביעת בית המשפט המחוזי, שכן זו מובילה למעשה לכך ששטחי חניות של מחזיקים שהם גם בעלים בכל הנכסים שאינם למגורים לא יחויבו בארנונה.

דיון והכרעה

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה אני סבורה כי יש מקום לדחותה אף ללא קבלת תשובה.

7.

כידוע, אמות המידה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים

שניתן במסגרת ערעור על החלטתה של ועדת ערר בענייני ארנונה הן מצמצמות, בהתחשב במומחיותן של ועדות הערר (ראו למשל: בר"ם

7813/13

מנהל הארנונה – עיריית ירושלים נ' תיכון תל אביב , פסקה 9 (24.12.2013); בר"ם 2530/17

ירון ישעיהו בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית פתח תקוה , פסקה 8 (9.4.2017)). גישה מצמצמת זו יפה ביתר שאת לבקשות שעניינן סיווג נכסים לצורכי ארנונה, שכן עניינים אלה דורשים, ככלל, בירור נסיבתי ויישומי באופיו. על-מנת שתתקבל בקשה בנושא זה עליה לחרוג אפוא מעניינם של הצדדים ומסיווגו הקונקרטי של הנכס (ראו: בר"ם 1295/12

נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012); בר"ם 1280/13 חברת רבוע כחול ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית אילת , פסקה 9 (11.4.2013)).

8.

בענייננו, אין לפנינו קביעה תקדימית, או כזו בעלת השלכות רוחב החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים. ועדת הערר ובית המשפט המחוזי נדרשו לשאלה האם שטחי החנייה של המשיבות עונים להגדרת "חניונים". כאמור לעיל, אין זו הפעם הראשונה שבה נדרשו הערכאות לסווג שטחי חנייה לצורכי ארנונה. מדובר אפוא בעיקר בשאלה האם וכיצד יש להחיל קביעות שיפוטיות קודמות על נסיבותיהם של המקרים הנדונים. אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור, בהתחשב באמות המידה האמורות.

9.

לגופו של עניין – והדברים אמורים למעלה מן הצורך – אוסיף כי בנסיבות שבהן "העיריה לא טענה לאפשרות חלופית אם תדחה טענתה כי יש לסווג את שטחי החניה כ'חניון'" (פסקה 28 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי), מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין סיווג השטחים בהתאם לטענת המשיבות, ואיני מוצאת מקום לאפשר למבקשים להעלות טענות נוספות בנדון בשלב זה.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיבות, אין צו להוצאות.