בר"מ 4045-23 בר"מ 4045-23

1.המבקש, גרושתו וילדיהם מטופלים על ידי רשויות הרווחה. המבקש עתר לבית משפט זה נגד משרד הרווחה והשירותים החברתיים (להלן: משרד הרווחה) בטענה כי יש להעביר את הטיפול בעניינו ובעניין ילדיו מידי המועצה האזורית מנשה לידי אחת משלושת המועצות: המועצה האזורית עמק חפר, המועצה המקומית אליכין או המועצה האזורית לב השרון. בתגובתו לעתירה, עדכן משרד הרווחה כי ביום 2.6.2022 התקבלה החלטה על ידי מנהלת תחום מקרים ארציים והשתייכויות באגף בכיר רשויות מקומיות במשרד הרווחה (להלן: ממונת השתייכויות), שלפיה המועצה האזורית עמק חפר תטפל בעניינו של המבקש, בעוד שגרושתו תטופל על ידי הרשות המקומית במקום מגוריה (להלן: החלטת ההשתייכות). עוד נקבע, כי הטיפול בילדים יתבצע על ידי שתי הרשויות במקביל, בכפוף לחלוקה שפורטה, וכי לצורך תיאום הטיפול בין הרשויות תוקם ועדת תכנון טיפול בניהול מחלקת הרווחה במועצה האזורית עמק חפר (להלן: ועדת תכנון טיפול). נוכח האמור, העתירה נמחקה (בג"ץ 3946/22 פלוני נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים (12.7.2022)). גרושתו של המבקש עתרה לבית משפט זה נגד החלטת ההשתייכות. לאחר שהוגשו תגובות המבקש ומשרד הרווחה בהליך, נדחתה העתירה בהיעדר עילה להתערבות, משנקבע כי החלטת ההשתייכות מצויה בתחום מומחיותה של הרשות ולאחר שלא נמצא שנפל בה פגם שמצדיק התערבות (בג"ץ 4887/22 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים (17.8.2022) (להלן: העתירה השנייה)). כעולה מהמסמכים שלפניי, במהלך חודש אוגוסט 2022 פנה המבקש לממונת ההשתייכויות מספר פעמים בבקשה ל"עיון חוזר" בהחלטת ההשתייכות, וביקש לשנות פעם נוספת את מקום הטיפול בעניינו ולהעבירו למועצה המקומית אליכין. בתשובתה מיום 28.8.2022 דחתה הממונה את בקשתו, תוך שציינה, בין השאר, כי ההחלטה להעביר את הטיפול למועצה האזורית עמק חפר, שבתחומה מתגורר המבקש, התקבלה בהתאם לתקנות שירותי הסעד (טיפול בנזקקים), התשמ"ו-1986. בו ביום הגיש המבקש בקשה נוספת ל"עיון חוזר", וביום 31.8.2022 דחתה אותה הממונה בציינה כי בהחלטתה הקודמת השיבה למכלול טענותיו של המבקש.

2.על החלטות ממונת ההשתייכויות הגיש המבקש ביום 2.9.2022 ערר לוועדת הערר האזורית במחוז תל אביב והמרכז שפועלת מכוח סעיף 2 לחוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958 (להלן: ועדת הערר וחוק שירותי הסעד, בהתאמה), שבמסגרתו העלה טענות לפגם בזימון שנשלח לו לדיון בוועדת תכנון טיפול בעניינו; להעדר מענה לשאלות בעניין פעילותה של ועדה זו עובר לכינוסה; וכן חזר על טענתו שיש להעביר את הטיפול בעניינו למועצה המקומית אליכין. במקביל, ובטרם ניתנה החלטת ועדת הערר, עתר המבקש ביום 5.9.2022 לבית משפט זה בטענה כי יש להעביר את הטיפול בעניינו למועצה המקומית אליכין וכי יש למנוע את התכנסות ועדת תכנון טיפול, שנקבעה לאותו השבוע, עד להכרעה בערר. ביום 7.9.2022 נדחתה העתירה בהיעדר עילה להתערבות, משהמבקש לא הצביע על פגם שנפל בהחלטה להעביר את הטיפול בעניינו למועצה האזורית עמק חפר. לצד זאת צוין בפסק הדין כי "טרם ניתנה החלטה בבקשה שהגיש העותר לוועדת הערר של [משרד הרווחה – ע' פ'], אשר עשויה לייתר את הצורך בהגשת עתירה לבית משפט זה – דבר המעיד על קיומו של סעד חלופי שיש בו, כשלעצמו, כדי לדחות את העתירה" (בג"ץ 5850/22 פלוני נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 11 (7.9.2022) (להלן: העתירה השלישית)).

3.ביום 21.11.2022 דחתה הוועדה את ערר המבקש. נקבע כי אין בסמכות הוועדה להכריע בנושא ההשתייכות, וכי הדבר מצוי בסמכות משרד הרווחה. בתוך כך נדחתה טענת המבקש שלפיה פסק הדין בעתירה השלישית קבע כי נתונה לה סמכות להכריע בשאלת ההשתייכות. כמו כן דחתה הוועדה את טענות המבקש לעניין ישיבת ועדת תכנון טיפול, זאת, בין היתר, לאחר ששמעה את נציגות מחלקת הרווחה במועצה האזורית עמק חפר, ומשהוצג לפניה תיעוד לפניות שנעשו למבקש לצורך זימונו לישיבה, פניות שלהן הוא לא נענה. נוכח האמור, הערר נדחה. על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים, זאת הן לעניין הקביעה בדבר העדרה של סמכות עניינית, הן באשר לטענותיו לגבי הפגמים שנפלו בהתנהלותה של ועדת תכנון טיפול.

4.ביום 21.3.2023 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' בלכר) את הערעור. אשר לקביעת ועדת הערר שלפיה אין היא מוסמכת לדון בהחלטת ההשתייכות, נקבע כי יש לסווג החלטה זו כהחלטה אחרת ובהתאם היה על המבקש להגיש בקשת רשות לערער לפי סעיף 2(ט)(2) לחוק שירותי הסעד, חלף הערעור שהוגש; ומשכך, נקבע שיש בטעם זה לבדו כדי להצדיק את דחיית הערעור בהקשר זה. ואולם, בית המשפט הוסיף והתייחס לכך שממילא לא היה מקום ליתן רשות לערער במקרה דנן, שכן קביעתה של ועדת הערר שלפיה לא נתונה לה הסמכות לדון בהחלטות משרד הרווחה בדין יסודה. כמו כן נדחתה טענת המבקש שלפיה יש בקביעה בדבר קיומו של סעד חלופי במסגרת דחיית העתירה השלישית כדי ללמד שלוועדה נתונה סמכות לדון בהעברת הטיפול, תוך שצוין כי דומה שהקביעה בעניין זה נעשתה בהתייחס לטענות אחרות שהועלו בהליך. זאת ועוד, נקבע כי פסק הדין בעתירה השנייה, שהמבקש היה צד לה, יצר מעשה בית דין לעניין החלטת ההשתייכות, וכי יש בדחיית העתירה השלישית בהעדר עילה להתערבות כדי להוות אישור נוסף לקביעה זו. עוד צוין כי ממילא הגשת עתירה נגד החלטת משרד הרווחה היא הדרך לתקיפת החלטת ההשתייכות. אף לגוף הדברים, נקבע כי המבקש אף לא הניח תשתית עובדתית לעניין סכסוך בינו ובין הרשות המקומית שלטענתו מצדיק העברת הטיפול בעניינו. באשר ליתר טענותיו של המבקש שמכוונות להתנהלותן של ועדת תכנון טיפול וועדת הערר, ובכלל זה טענותיו לעניין פגמים שנפלו בזימונו; לעניין פגיעה בזכות הטיעון שלו; וכן לעניין מסירת מסמכים שהתבקשו, נקבע כי לא הונחה תשתית המצביעה על פגם שמצדיק התערבות. נוכח האמור הערעור נדחה.

5.מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה בחלוף חודשיים ממתן פסק הדין, שבמסגרתה טוען המבקש כי יש להורות על העברת הטיפול בעניינו למועצה המקומית אליכין וכן לבטל את ההחלטות שהתקבלו בעקבות ישיבת ועדת תכנון טיפול. בבקשה נטען, בעיקרם של דברים, כי בעקבות פסק הדין בעתירה השלישית שקבע כי עומד למבקש סעד חלופי בהליך לפני ועדת הערר, היה על הוועדה לדון בהעברת התיק בעניינו, וכי יש מקום שבית משפט זה יבהיר לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בטענותיו. לגוף הדברים שב המבקש על טענתו כי יש להעביר את הטיפול בעניינו למועצה המקומית אליכין, בין השאר, נוכח סכסוך שקיים לקרוב משפחתו עם המועצה האזורית עמק חפר וכן משיקולים גיאוגרפיים. לצד טענות אלה, שב המבקש על טענותיו לעניין פגמים שנפלו בהתנהלותן של ועדת תכנון טיפול וועדת הערר, ובכלל זה טוען כי נפגעה זכות הטיעון שלו; כי לא ניתן מענה לפניותיו; כי לא הועברו לו מסמכים נדרשים; כי ועדת תכנון טיפול קיבלה החלטות בהרכב חסר; וכי החלטת ועדת הערר אינה מנומקת. נטען כי פגמים אלה לא זכו למענה בפסק דינו של בית משפט קמא. כמו כן מלין המבקש על חיובו בהוצאות בערכאה קמא.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת ועדת ערר שפועלת לפי חוק שירותי הסעד היא מצמצמת, בשים לב למאפייניה המקצועיים של הוועדה. רשות כאמור תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור (בר"ם 2036/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (27.4.2022); בר"ם 7704/18 פלונית נ' המועצה האזורית מגידו, פסקה 14 (1.1.2019); בר"ם 7718/14 זילברברג נ' לשכת הרווחה – סניף תל אביב, פסקה 5 (28.12.2014)). המקרה דנן לא בא בגדר אמת המידה האמורה. כך, הבקשה דנן לא מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ואף המבקש אינו טוען כאמור; וזאת מלבד טענתו שלפיה יש "להבהיר" למי נתונה הסמכות לדון בהעברת מקום הטיפול. ואולם, המבקש לא נקט הליך מתאים להשגה על החלטת ועדת הערר בדבר העדר סמכות עניינית, והגיש ערעור חלף הגשת בקשת רשות לערער. משכך, התייחסותו של בית משפט קמא לשאלת הסמכות לגופה נעשתה בבחינת למעלה מן הצורך. לכך יש להוסיף כי בית משפט זה דן והכריע בשאלת העברת מקום הטיפול וקבע כי לא קמה עילה להתערבותו, וזאת הן במסגרת העתירה השנייה, הן במסגרת העתירה השלישית. בנסיבות אלה איני סבור כי המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית שמצריכה הבהרה. יתר טענות המבקש – ובכלל זה טענותיו לעניין פגמים שנפלו בהליך לפני ועדת תכנון טיפול וועדת הערר – הן טענות ערעוריות שנדחו בפסק הדין קמא, ואינן מקימות רשות לערער (ראו והשוו: בר"ם 7671/22 סימילרווב בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, פסקה 6 (28.3.2023); בר"ם 8450/20 מעון הורים בתי מחסה נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, פסקה 5 (10.2.2021)). אף לא מצאתי שיש בטענות אלה כדי לבסס כי נגרם למבקש עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.