בר"מ 4250-23 בר"מ 4250-23

1.המבקש 2, אזרח סין, יליד 1978 (להלן: המבקש), נכנס לישראל בשנת 2009 ברישיון עבודה מסוג ב/1 שהוארך מעת לעת עד ליום 30.6.2010. כעולה מהחומרים שלפניי, בשנת 2010 הגישו המבקש ובת זוגו דאז בקשה להסדרת מעמדו מכוח נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0009 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו המין" (28.3.2022) (להלן: נוהל חיים משותפים), בטענה שהשניים מקיימים חיים משותפים (יוער כי בקשה זו הוגשה בהתאם לנוסחו הקודם של הנוהל). בעיקרם של דברים, ובמסגרת הליך מדורג, ניתן למבקש רישיון מסוג א/5 עד ליום 4.9.2015. כעולה מתגובת רשות האוכלוסין וההגירה (היא המשיבה; להלן: הרשות) בבית משפט קמא, לידי הרשות הגיע מידע שלפיו הקשר הזוגי בין השניים הוא פיקטיבי. בהמשך לכך הודיעו השניים על סיום יחסיהם וביום 1.6.2017 נסגרה בקשתם. בחלוף כשמונה חודשים, בראשית שנת 2018, הגיש המבקש בקשה חדשה למתן מעמד בטענה לקיום חיים משותפים עם בת זוג אחרת בהתאם לנוהל האמור (להלן: הבקשה השנייה). במסגרת בקשה זו ניתן למבקש רישיון ישיבה מסוג ב/1 שהוארך מעת לעת עד ליום 31.3.2021. בעקבות ראיון שערכה הרשות לבחינת כנות הקשר, שממנו עלו סתירות מהותיות, ביום 19.4.2021 נדחתה הבקשה השנייה. לאחר שערר פנימי נדחה אף הוא, הגיש המבקש ערר וניתן לו רישיון ישיבה מסוג ב/1 עד להכרעה בערר. רשיון זה הוארך עד ליום 19.1.2022. לאחר מועד זה, כעולה מהתגובה, לא התבקשה עוד הארכתו. ביום 28.2.2022, לאחר שהמבקש הודיע כי הוא חוזר בו מהערר, ניתן פסק דין שמחק את הערר ושהורה כי על המבקש לצאת את הארץ תוך 21 ימים (להלן: פסק הדין מיום 28.2.2022).

2.חרף האמור המבקש נשאר בישראל, וביום 28.3.2022, בחלוף כחודש ממתן פסק הדין, הגיש המבקש את הבקשה שביסוד ההליך דנן יחד עם המבקשת 1, אזרחית ישראל ילידת 1998; היא בקשתו השלישית למעמד בטענה לקיומם של חיים משותפים עם בת זוג ישראלית. ביום 1.5.2022 דחתה סגנית מנהל לשכת הרשות את הבקשה. בהחלטה צוין כי בהתאם לנוהל הרשות 1.6.0001 "נוהל טיפול בבקשות ובעררים על החלטות לשכות ומטה רשות האוכלוסין וההגירה" (24.2.2022) (להלן: נוהל טיפול בבקשות), במקרה של "מבקש אשר הגיש בעבר בקשה והתקבל בעניינו פס"ד הדורש יציאתו מישראל" הבקשה לא תטופל עד ליציאת המבקש מישראל (סעיף ג.1.ד.(3) לנוהל טיפול בבקשות). משכך, הוחלט כי בקשת המבקש לא תטופל עד ליציאתו את הארץ בהתאם לפסק הדין מיום 28.2.2022. ערר פנימי שהגישו המבקשים נדחה ביום 23.5.2022 על ידי מנהל לשכת הרשות, תוך שצוין כי לאחר יציאת המבקש מהארץ תוכל המבקשת 1 להגיש בקשה למעמד עבורו. על החלטה זו עררו המבקשים לבית הדין לעררים.

3.ביום 18.1.2023 דחה בית הדין לעררים (כב' הדיין א' חלבגה) את ערר המבקשים. נקבע כי משפסק הדין מיום 28.2.2022 הפך חלוט היה על המבקש לקיימו ולצאת את הארץ, וכי אין להושיט סעד למי שבוחר בדרך של עשיית דין עצמי. נקבע כי יש ליתן משקל לאינטרס הציבורי שבקיום פסקי דין ולאכיפתם. עוד הובהר כי החלטת הרשות אינה שוללת את האפשרות להסדרת מעמדו של המבקש, אלא קובעת שזו תיבחן לאחר צאתו מהארץ. בנסיבות אלה נקבע שהחלטת הרשות מצויה במתחם הסבירות וכי לא נפל בה פגם שמצדיק התערבות. משכך, הערר נדחה ונקבע כי על המבקש לצאת מישראל. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור.

4.ביום 7.5.2023 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' הנשיא ר' שפירא) את הערעור. בית המשפט עמד על שיקול הדעת שמוקנה לרשות במתן רישיונות ישיבה בישראל, על מומחיותו של בית הדין לעררים בתחום זה ובהתאם על היקף ההתערבות בהחלטותיו. עוד עמד בית המשפט על כך שבהתאם לפסק הדין מיום 28.2.2022 היה על המבקש לצאת מישראל, אך הוא בחר לעשות דין לעצמו ונשאר בישראל שלא כדין. משכך נקבע כי בדין דחתה הרשות את בקשתו בדרישה שיצא את הארץ עובר לבחינת הבקשה לגופה. בית המשפט דחה את טענת המבקשים שנוהל חיים משותפים הוא נוהל פרטני, ושלפיכך הוראותיו גוברות על הוראות נוהל טיפול בבקשות, שהוא נוהל כללי. עוד צוין כי הרחקת המבקש מישראל לא תגרום לו לנזק בלתי הפיך או תסתום את הגולל על בקשתו, שכן יוכל להגיש בקשה חדשה לאחר עזיבתו את הארץ. עוד הודגש כי האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק מחייב עמידה על קיומם של פסקי דין, וכי אין להשלים עם עשיית דין עצמי. משכך, נקבע כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית הדין לעררים, וכי על המבקש לצאת מישראל עד ליום 6.6.2023. יוער כי מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי ביום 1.6.2023 הגיש המבקש בקשה ל"הארכת המועד" שבו עליו לצאת מהארץ, וביום 4.6.2023 הורה בית המשפט לעניינים מינהליים על דחיית המועד האחרון ליציאת המבקש מהארץ ליום 18.6.2023.

5.מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה ביום 5.6.2023, בחלוף חודש ימים ממועד מתן פסק הדין, ועמה בקשה למתן סעד זמני שימנע את הרחקת המבקש מהארץ עד להכרעה בבקשה. בבקשה נטען, בעיקרם של דברים, כי לא היה מקום לדחות את הבקשה על יסוד האמור בנוהל טיפול בבקשות וכי היה על הרשות לבחון את הבקשה לגופה. בתוך כך נטען כי החלטת הרשות אינה נותנת משקל ראוי למערכת היחסים בין המבקשים; לעבודתו של המבקש בישראל; ולהליך הגיור שעבר. עוד שב המבקש על טענתו כי לא היה מקום שהרשות תידרש לאמור בנוהל טיפול בבקשות מקום שקיים נוהל פרטני, הוא נוהל חיים משותפים, וכן על הטענה כי הדרישה שמבקש מעמד שהוא בן זוג לאזרח ישראלי יצא מהארץ עובר לדיון בבקשתו אינה מקובלת עוד בפסיקה וכי לא היה מקום לדרישה זו בעניינו של המבקש. לצד זאת נטען כי בשל גיורו של המבקש הוא אף זכאי למעמד מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות).

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת בית הדין לעררים היא מצומצמת, בשים לב למומחיותו ולמקצועיותו של בית הדין. רשות כאמור תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים להליך, או כאשר מתעוררות נסיבות מיוחדות שמצדיקות זאת – כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 2530/22 פרידנטל נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 6 (19.7.2022); בר"ם 3574/22 בולבול נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים, פסקה 5 (29.5.2022)). הבקשה דנן לא עומדת באמת המידה האמורה. המבקשים מעלים שורה של טענות נגד החלטת המשיבה לדחות את הטיפול בבקשתם עד ליציאת המבקש מישראל. ואולם, כמפורט לעיל, טענות אלה נדונו הן על ידי בית הדין לעררים, הן על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים שמצאו כי לא נפל פגם בהחלטת הרשות לדחות את הבקשה. זאת, לאחר שנקבע כי בהישארותו בישראל לאחר פסק הדין בענייננו עשה המבקש דין לעצמו, ובשים לב לאמור בנוהל טיפול בבקשות בהקשר זה. כאמור בפסק הדין קמא, אין בכך כדי לסתום את הגולל על בקשת המבקשים, שיוכלו להגיש בקשה מתאימה לאחר צאת המבקש מישראל (ראו והשוו: בר"ם 7438/21 SERDIUK נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 12 (15.11.2021)). טענות המבקשים בהקשר זה הן טענות ערעוריות באופיין ואין בהן כדי להקים עילה למתן רשות לערער (בר"ם 7106/20 ליטבין נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 5 (20.10.2020)). אשר לטענת המבקש למעמד מכוח חוק השבות, הרי שזו לא נזכרה בערר שהוגש לבית הדין לעררים ואף לא בערעור לבית משפט קמא, ולא ראיתי להידרש לה לראשונה במסגרת ההליך שלפניי. טענותיו שמורות לו בהקשר זה בהליך מתאים לאחר מיצוי הליכים.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות.