פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם 4306/18
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח
בע"מ
נ ג ד
המשיב:
מנהל הארנונה בעיריית פתח תקוה
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 9.3.2018
בעמ"ן 10542-07-16 שניתן על-ידי כבוד השופטת
ז'
בוסתן
בשם המבקשת:
עו"ד גיל איזנברג
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 9.3.2018 (עמ"ן 10542-07-16, השופטת ז' בוסתן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית פתח-תקוה (להלן: ועדת הערר ) מיום 26.5.2018 (ערר 58/15).
2.
המבקשת, איי. איי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ, השוכרת נכסים בעיר פתח-תקווה, חולקת על אופן חיובה בארנונה. ככלל, טענותיה של המבקשת נסבות על סיווג של חלק מהשטחים בנכסים שהיא שוכרת –
סיווג של שטחים משותפים, ובהם שטחי לובי, מעברים ושירותים, וכן סיווג של שטחים המשמשים אותה לפעילות אדמיניסטרטיבית. לטענת המבקשת שטחים אלה סווגו באופן שגוי לצרכי ארנונה כמבנים המשמשים "לכל צורך שהוא של חברת ביטוח", לפי סעיף 2.3.3 לצו הארנונה של עיריית פתח-תקווה (להלן:
הצו ). זאת, למרות שלשיטת המבקשת, לא נעשה בשטחים אלו כל שימוש הקשור לפעילות בתחום הביטוח.
3.
המבקשת הגישה השגה נגד חיובה בארנונה לשנת 2015. ביום 27.5.2015 דחה מנהל הארנונה, הוא המשיב, את ההשגה. ערר שהגישה המבקשת לוועדת הערר נדחה אף הוא, וכן ערעור שהגישה על כך לבית המשפט המחוזי.
4.
בית המשפט המחוזי קבע כי חיובם של השטחים המשותפים נעשה בדין בהתאם לחיוב השטחים העיקריים, לפי ההלכה הפסוקה. אשר לשטחים האדמיניסטרטיביים, הוסיף וקבע בית המשפט המחוזי, בניגוד לעמדת המבקשת, כי מדובר בשטחים המשמשים "לכל צורך שהוא של חברת ביטוח", מאחר שהצו אינו מבחין בין מבנים ושימושים שונים.
5.
בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשת סבורה כי תוצאת ההתדיינות במקרה זה גורמת לה עוול. כן טוענת המבקשת כי המקרה מעורר סוגיות בעלות נופך עקרוני בכל הנוגע לשטחים משותפים בנכסים שבהם מחזיקים בנקים וחברות ביטוח.
6.
דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, אמת המידה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים שניתן במסגרת ערעור על החלטתה של ועדת ערר בענייני ארנונה היא מצומצמת (ראו: בר"ם 10047/17 רפאלי נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב- יפו , פסקה 7 (25.3.2018); בר"ם
7813/13
מנהל הארנונה – עיריית ירושלים נ' תיכון תל אביב , פסקה 9 (24.12.2013)). הדברים אמורים בפרט ביחס להחלטות העוסקות בסיווג נכסים לצורכי ארנונה, שכן החלטות אלה הן החלטות יישומיות באופיין, הדורשות, ככלל, בירור נסיבתי ועובדתי. על-מנת שתתקבל בקשה בנושא זה עליה לחרוג אפוא מעניינם של הצדדים ומסיווגו הקונקרטי של הנכס (ראו למשל: בר"ם 2723/10 הוצאת ספרים עם עובד בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב – יפו , פסקה 3 (23.5.2010); בר"ם
9051/16 מכשירי תנועה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב , פסקה 8 (19.12.2016)).
7.
לא אלה הם פני הדברים במקרה זה, שאינו מעורר סוגיות עקרוניות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים. למעשה, קביעותיהם של מנהל הארנונה, של ועדת הערר ושל בית המשפט המחוזי הן קביעות יישומיות, המבוססות על פסיקה קודמת של בית משפט זה (ראו בעיקר: בר"ם 4991/04 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ (3.5.2007); בר"ם 8943/10 כלל חברה לביטוח נ' מנהל הארנונה ת"א (9.1.2011)). הא – ותו לא. המבקשת קיבלה אפוא את יומה בערכאות, ואין הצדקה לדון בכלל טענותיה פעם נוספת.
8.
הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובת המשיב, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, י"ב בתמוז התשע"ח (25.6.2018).
ש ו פ ט ת