בר"מ 4343/16 עמותת אחווה למען הקשיש נ. עיריית נצרת

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 25.5.2016 (עת"ם 36213-05-16, השופט א' קולה ), וכן בקשה למתן סעד זמני שהוגשה לצדה. בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי בקשה למתן צו ביניים עד להכרעה בעתירה מינהלית שהגישה המבקשת.

רקע והליכים קודמים

2.המבקשת היא עמותה המפעילה זה שנים רבות מרכז יום לקשיש בעיר נצרת, וכן מפעילה בה במשך מספר שנים פרויקט של "קהילה תומכת קשישים" (להלן: הפרויקטים ). פעילותה של המבקשת התבססה על הסכמים שנערכו בינה לבין המשיבה, עיריית נצרת (להלן: העירייה ), והוארכו מעת לעת עד ליום 31.12.2015. בחודש ספטמבר 2015 העירייה הודיעה למבקשת על הפסקת פעילותה עמה, בשל רצונה להפעיל את הפרויקטים בעצמה. החלטה זו הובילה להגשת מספר עתירות מינהליות של המבקשת (שנדונו כולן בפני השופט קולה ), כמפורט להלן.

3.בעקבות החלטתה המקורית של העירייה הגישה המבקשת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי (עת"ם 42299-11-15). בית המשפט המחוזי קבע, על יסוד הסכמת הצדדים, כי החלטתה של העירייה תבוטל וכי ייערך למבקשת שימוע. עוד נקבע כי אם גם בעקבות השימוע יוחלט על הפסקת פעילותה של המבקשת, זו לא תופסק לפני יום 15.4.2016, והמבקשת תהיה רשאית להגיש עתירה מינהלית נגד החלטה זו. בהמשך לכך, ולאחר בירור שנערך במוסד לביטוח לאומי בנוגע להתנהלותה של המבקשת, החליטה העירייה על הפסקת פעילותה.

4.לנוכח ההחלטה האמורה המבקשת הגישה עתירה מינהלית נוספת, ובה טענה, בין היתר, כי לא נערך לה שימוע כנדרש (עת"ם 13099-04-16). גם בעתירה מינהלית זו ניתן פסק דין על יסוד הסכמת הצדדים, ונקבע בו כי העירייה תפעל לעריכת שימוע למבקשת תוך 30 יום, וכי אם יוחלט על הפסקת פעילותה היא תהיה רשאית לעתור בעניין. לאחר שניתן פסק הדין כאמור החליטה העירייה, לשיטתה לאחר עריכת שימוע, על הפסקת פעילותה של המבקשת החל מיום 23.5.2016.

5.העתירה שברקע הבקשה שבפני היא עתירה נוספת בשרשרת התדיינות זו.

6.בתום הדיון בבקשה למתן צו ביניים, שנערך ביום 22.5.2016, הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו ביניים זמני עד ליום 2.6.2016 לצורך מתן החלטה בבקשה. בהמשך לכך, בהחלטה מושא הבקשה דנן בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו ביניים. בית המשפט המחוזי קבע כי מאזן הנוחות אינו נוטה במובהק לטובתו של מי מהצדדים, וכי דומה שסיכויי העתירה אינם גבוהים.

7.באשר למאזן הנוחות נקבע כי אמנם ייתכן שהמבקשת תיאלץ לפטר חלק מעובדיה ועלול להיגרם לה נזק כספי, אולם היא לא הצביעה על נזק קונקרטי שעלול להיגרם לה, ומכל מקום מדובר לכל היותר בנזק כספי זמני. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אי מתן הצו לא יסכל את בירור ההליך העיקרי, וכי אין למבקשת זכות להמשיך ולהפעיל את הפרויקטים לעד. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת לפיה צפוי להיגרם לקשישים המטופלים על-ידה נזק בלתי הפיך, בקבעו כי טענה זו נטענה בעלמא, מה גם שבכל מקרה אין מדובר בסגירת הפרויקטים אלא בהעברתם להפעלתה של העירייה. עוד קבע בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי לכאורה יש לעירייה טענות כבדות משקל נגד התנהלותה של המבקשת, ועל כן לא ברור בשלב זה מהי טובתם של הקשישים.

8.ביחס לסיכויי העתירה נקבע, בין היתר, כי אין ממש בטענותיה של המבקשת כלפי התנהלותה של העירייה בכל הנוגע לשימוע שערכה לה, וכי העירייה ערכה דיון מקצועי וענייני בטענותיה של המבקשת. בית המשפט המחוזי ציין, בבחינת למעלה מן הצורך, כי התרשם שמרבית טיעוניה של המבקשת עסקו ב"ניגוח פוליטי" ולא נגעו לגופם של דברים.

9.אשר על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי העירייה תהיה רשאית להפעיל את הפרויקטים מושא העתירה החל מיום 2.6.2016. זאת, בתנאי שעד לאותו מועד ייחתמו חוזים מחייבים בינה לבין משרדי הממשלה הרלוונטיים (או המוסד לביטוח לאומי). אם לא ייחתמו חוזים כאמור, כך נקבע, יישאר צו הביניים בתוקפו עד למועד חתימתם.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

10.המבקשת טוענת כי יש לקבל את הבקשה שאם לא כן תסוכל האפשרות שתקבל סעד אפקטיבי אם תזכה בהליך העיקרי. לטענת המבקשת, מאזן הנוחות נוטה לטובתה בשל הנזק שעלול להיגרם כתוצאה מהפסקת פעילותה הן לעובדים המועסקים על-ידה והן לקשישים שעל טיפולם היא אמונה. בפרט, היא טוענת, ייפגעו הקשישים הסיעודיים, שכן לשיטתה העירייה אינה רשאית להעניק שירותי סיעוד. כמו כן, המבקשת טוענת שהמבנה שהעירייה שכרה לשם הפעלתו של מרכז היום לקשיש אינו עונה על הדרישות לכך.

11.המבקשת סבורה גם כי סיכויי עתירתה גבוהים, בין היתר בשל כך שהעירייה לא רשאית, לשיטתה, להעניק שירותי סיעוד; מכיוון שהמבנה ששכרה העירייה לשם הפעלת מרכז היום לקשיש אינו עומד בדרישות לכך; ומפני שהחלטתו של ראש העירייה ניתנה בחוסר סמכות. כמו כן, היא חוזרת על טענתה כי החלטתו של ראש העירייה נבעה משיקולים פוליטיים, ומוסיפה כי היה על בית המשפט המחוזי לתת דעתו על היבטים נוספים הנוגעים להתקשרות בין הצדדים (כגון משך הזמן שבו היא מפעילה את הפרויקטים).

12.ביום 31.5.2016 הוריתי לעירייה להגיש תשובה לבקשת רשות הערעור ולבקשה למתן סעד זמני, וזו הוגשה ביום 2.6.2016. כן הוריתי על מתן צו ארעי להמשך הפעלתם של הפרויקטים על-ידי המבקשת עד למתן החלטה אחרת.

13.העירייה טוענת כי יש לדחות את הבקשות מכל וכל, וסומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. העירייה עומדת על כך שהתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות שעניינן סעדים זמניים תיעשה במקרים מצומצמים בלבד, וכי אין מקום לעשות כן במקרה דנן. העירייה מדגישה כי סיכויי הערעור נמוכים בשל כך שאין למבקשת כל זכות קנויה להמשיך להפעיל את הפרויקטים; כי ההסכמים בין המבקשת לעירייה הסתיימו ביום 31.12.2015; וכי גם אם היא תחליט שלא להפעיל את הפרויקטים בעצמה חלה עליה חובה לערוך מכרז. העירייה מוסיפה כי היא מוסמכת לנהל את מרכז היום לקשיש ואף קיבלה אישור עקרוני לעשות כן ממשרד הרווחה, שלא צורף על-ידי המבקשת כצד להליך.

14.לטענת העירייה, המבקשת גם לא הוכיחה שמאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן שמצדיק מתן צו ביניים. לשיטתה, טענותיה של המבקשת בכל הנוגע לנזק שעלול להיגרם לה היו כלליות, וממילא מדובר בנזק שניתן לפיצוי כספי. כמו כן, העירייה טוענת בהקשר זה כי המבקשת הציגה מסכת עובדתית מטעה, וכי היא לא הצביעה על כל נזק שעלול להיגרם לקשישים, שכן היא עצמה ערוכה לטפל בהם. העירייה מוסיפה כי דווקא המשך הפעלת הפרויקטים על-ידי המבקשת עלול לפגוע בקשישים ואף להסב נזק כספי לעירייה.

דיון והכרעה

15.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

16.כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות שעניינן בקשה למתן צו ביניים (ראו למשל: בר"ם 2287/16 ר.ג.א לסביבה בע"מ נ' המועצה האזורית עמק חפר , פסקה 14 (12.4.2016)). איני סבורה כי יש מקום לחרוג מכלל זה במקרה דנן.

17.בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן צו ביניים עליו לתת דעתו על סיכויי העתירה ועל מאזן הנוחות (שם, בפסקה 15). במקרה דנן, נראה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, שלא הצביעה על כל נזק קונקרטי שעלול להיגרם לה, לא כל שכן נזק שאינו ניתן לפיצוי כספי. אכן, הטריד אותי הנזק שעלול להיגרם לקשישים עצמם באם יוחלף פעמיים המערך הטיפולי היומיומי שלהם, במקרה שבו תתקבל העתירה (היינו יוחלף לסגל שייקבע על-ידי העירייה ולאחר מכן יוחזר לידי המבקשת). אולם, מתן משקל מכריע לכך היה מוביל למתן צו ביניים בכל עתירה מסוג זה. יתר על כן, לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, אני סבורה כי סיכויי העתירה הנמוכים מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה. הסמכות למתן השירותים לקשישים בעיר מסורה לעירייה, אשר מבקשת כעת לממש אותה בעצמה. גם אם אניח לצורך הדיון כי טענותיה של המבקשת, אשר מתמקדות באיכות השירות שעתידה העירייה לתת לקשישים, הן נכונות, עדיין אין בטענות אלה כדי להקנות למבקשת עצמה את הזכות לתת את השירות. לא למותר להזכיר עוד כי ממילא בית המשפט המחוזי קבע כי צו הביניים הזמני יישאר בתוקפו עד למועד חתימתם של חוזים מחייבים בין העירייה לגורמים הרלוונטיים.

18.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 2.6.2016 המבקשת הגישה בקשה לצירוף מסמכים ובהם פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי וכן תמליל שיחה בין מנהלת מרכז היום לקשיש למנהלת המדור לקשיש בעירייה (שהוגש לבית המשפט המחוזי לאחר הדיון בבקשה למתן צו ביניים). לא מצאתי שיש במסמכים אלה כדי לסייע למבקשת בהליך הנוכחי בהתאם להיקפו ולאמות המידה החלות עליו, ועל כן לא ראיתי לנכון להיעתר אף לבקשה זו.

19.סוף דבר: הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. צו הביניים שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי יעמוד בתוקפו בהתאם לתנאים שנקבעו על-ידו בפסקה 45 להחלטתו. המבקשת תישא בהוצאות העירייה בסך של 4,000 שקל.