בר"מ 4351-23 בר"מ 4351-23

1.המבקשים הגישו בשנת 2003 תביעות לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 לוועדה המקומית לתכנון ולבניה מעלה הגליל (היא המשיבה 1; להלן: הוועדה המקומית), בטענה כי ערך חלקותיהם נפגע עקב אישור תכנית של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז צפון "תכנית מפורטת מס' ג/7856, דרך 854 כרמיאל מעלות בקטע תפן-מעלות" (2000) (להלן: התכנית). יוער כי ארבע מהתביעות נגעו לאותה החלקה (להלן: החלקה הראשונה), ותביעה נוספת נגעה לחלקה אחרת (להלן: החלקה השנייה). הוועדה המקומית דחתה את התביעות והמבקשים הגישו חמישה עררים על החלטותיה לוועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה במחוז צפון (להלן: ועדת הערר) שנידונו במאוחד. בתמצית הנדרשת לענייננו, וכעולה מהחלטות ועדת הערר מיום 22.3.2005 ומיום 7.2.2006, מונה שמאי מכריע שיבחן את ההיבטים השמאיים שבטענות הצדדים. עוד נקבע כי הערר שעניינו בחלקה השנייה "יוקפא" עד להצגת פסק דין חלוט של בית משפט שמוכיח כי המבקש 2 היה בעל הזכויות בחלקה במועד שבו אושרה התכנית (להלן: ההחלטה מיום 7.2.2006). בהמשך התקיימה בראשית שנת 2007 ישיבה במשרדה של שמאית מכריעה שמונתה לדון בעניין (להלן: השמאית המכריעה). במסגרת הישיבה התעוררו מחלוקות שנוגעות לבעלות בחלקות האמורות, ומשכך הוסכם כי הצדדים יפנו לקבל הבהרות מוועדת הערר ויעדכנו את השמאית המכריעה.

2.ביום 20.7.2021, בחלוף 14.5 שנים מהאירועים שתוארו לעיל, פנו המבקשים לוועדת הערר בבקשה לחידוש הדיון בעררים (להלן: הבקשה הראשונה). בפנייתם טענו כי לאחר מאמצים עלה בידם להשיג תשריט של החלקה שלגביה התעוררה מחלוקת בדיון לפני השמאית המכריעה; וכי ביחס להוכחת הזכויות שנדרשה במסגרת הערר שעניינו בחלקה השנייה, אך לאחרונה הסתיימו הליכי רישום בחלקה זו. ביום 10.4.2022 דחתה ועדת הערר את הבקשה לחידוש הדיון בעררים (להלן: ההחלטה הראשונה). בהחלטת הוועדה צוין ביחס לעררים שעניינם בחלקה הראשונה כי לא הוסבר מדוע המבקשים לא פנו לוועדת הערר מיד לאחר הדיון אצל השמאית המכריעה. עוד צוין כי המבקשים לא צירפו את תשריט החלוקה העדכני שטענו שמצוי בידם (להלן: תשריט החלוקה), וכי ניתן להבין מטענותיהם בהליכים קודמים שתשריט זה היה בידם עוד בשנת 2007. אשר לערר שעניינו בחלקה השנייה נקבע כי לא הובהר כיצד יש בהשלמת הליך רישום הזכויות בחלקה כדי לקיים את ההחלטה מיום 7.2.2006, שבמסגרתה נדרש המבקש 2 להציג פסק דין חלוט בעניין. לסיכום, נקבע כי הבקשה אינה מגלה עילה לחידוש הדיון בעררים, וכי אף בהתקיים עילה מעין זו, היה מקום לבחון האם יש הצדקה להיענות לבקשה "חרף מה שנראה על פניו כשיהוי בלתי מתקבל על הדעת" (סעיף 10 להחלטה).

3.ביום 4.9.2022 פנו המבקשים לוועדת הערר בבקשה נוספת לחידוש הדיון בעררים (להלן: הבקשה השנייה), שבה טענו כי מדובר בעררים "מוקפאים" שכעת בשלה העת לקדמם. לבקשתם צירפו תשריט חלוקה לעניין החלקה הראשונה וטענו כי זה הושג רק בשנת 2015; וכן העתק רישום מפנקס הזכויות במקרקעין מיום 16.8.2019 בעניין החלקה השנייה (להלן: העתק הרישום) שמלמד, לשיטתם, כי רישום הזכויות נעשה ללא צורך בפסק דין. ביום 22.11.2022 דחתה ועדת הערר את הבקשה השנייה (להלן: ההחלטה השנייה). בהחלטתה ציינה כי ככל שהיו בפי המבקשים טענות ביחס להחלטה בבקשה הראשונה, היה עליהם לערער עליה לבית משפט לעניינים מינהליים. הוועדה קבעה כי למעשה, קבלת הבקשה השנייה כמוה כקבלת ערעור על ההחלטה בבקשה הראשונה, והדבר חורג מסמכות הוועדה. נקבע כי די בטעם זה לדחות את הבקשה השנייה. לכך הוסיפה הוועדה כי ממילא הבקשה אינה מגלה עילה לחידוש הדיון בעררים שהוגשו בשנת 2003, ושהחלטה אחרונה בעניינם בוועדת הערר ניתנה בשנת 2006. בתוך כך, עמדה הוועדה על כך שתשריט החלוקה שצורף לבקשה השנייה היה בידי המבקשים עוד בשנת 2015, ולא הובהר מדוע לא הוגש לפני כן. עוד ציינה כי העתק הרישום שצורף לבקשה אינו עדכני שכן הונפק ביום 16.8.2019, וכי אף ביחס אליו לא הונח הסבר מדוע מוגש רק כעת. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים.

4.ביום 10.5.2023 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) את הערעור. בית המשפט קבע כי לא הוצגו טעמים מיוחדים שמצדיקים את הארכת המועד להגיש ערעור נגד ההחלטה הראשונה, ודחה את טענת המבקשים כי יש לראות בבקשה השנייה כבקשה לעיון חוזר, תוך שנקבע כי אין מקום לאפשר למבקשים בדרך זו את עקיפת המועדים הקבועים בדין להגשת ערעור. לצד האמור נקבע כי אף נימוקי הוועדה לדחיית הבקשה לגופה, שממילא ניתנו בבחינת למעלה מן הצורך, בדין יסודם. כך נקבע כי מחדלי המבקשים, שישבו בחוסר מעש במשך שנים ארוכות, ולא הניחו הסבר להשתהותם זו, מצדיקים גם הם את דחיית הערעור. עוד נקבע כי אין בטענת המבקשים שפעלו להשגת התשריט כדי להצדיק את השתהותם ארוכת השנים, וממילא אף לטענתם התשריט היה בידם עוד בשנת 2015, ולא הוברר מדוע המתינו 6 שנים נוספות עד להגשת הבקשה הראשונה. אף באשר להעתק הרישום שהגישו המבקשים בעניין החלקה השנייה נקבע כי לא הוצג הסבר להשתהות בהגשתו שהרי זה היה בידם לכל המאוחר ביום 15.8.2019. כמו כן נדחתה טענת המבקשים שלפיה היה על הוועדה להזכיר למבקשים לפעול לקידום הדיון בעררים. צוין כי אף במקרה שבו היה מקום למעקב מצד ועדת הערר אין בהתנהלות הוועדה באופן זה או אחר כדי לרפא את השיהוי הניכר שנפל בהתנהלות המבקשים, שיש בו כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של צדדים נוספים להתדיינות. נוסף על האמור, נדחתה גם הטענה שלפיה הוועדה שמרה בקופתה כספים יעודיים לפיצויים של המבקשים.

5.מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוענים המבקשים כי המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית שחורגת מעניינים של הצדדים, שעניינה בסמכות ועדת הערר לדחות את עררי המבקשים מחמת שיהוי. המבקשים טוענים כי אין בסמכותה של ועדת הערר להימנע מחידוש הדיונים מטעמי שיהוי; כי על ועדת הערר היה להתריע בפניהם עובר להחלטה שלא לחדש את הדיון בעררים, בדומה למצב של "חוסר מעש" בדין האזרחי; וכי הקביעה שלפיה היה עליהם לערער על ההחלטה הראשונה שגויה, שכן לשיטתם היה עליהם להגיש בקשה חדשה בצירוף המסמכים. עוד טענו כי המשקל שניתן בפסק הדין קמא לשיקולים שנוגעים לסופיות הדיון ולהסתמכות הצד השני אינו הולם את חובותיה של רשות מנהלית שלפניה מתנהלים ההליכים. בהקשר זה חזרו על טענתם שלפיה אין מקום לטענת הסתמכות מצד הרשות שכן היא מחזיקה כספים ייעודיים לצורך פיצוי המבקשים. עוד טוענים המבקשים כי אם לא תתקבל בקשתם ייגרם להם עיוות דין נוכח הפגיעה בקניינם. נוסף על האמור נטען כי בנסיבות אלה יש ליתן רשות לערער משההחלטה אינה נוגעת לתחומי המומחיות הייחודיים של ועדת הערר, וכן משום שלשיטת המבקשים, מקביעות בית המשפט משתמעת למעשה הקביעה שוועדת הערר אינה קרובה במאפייניה לערכאה שיפוטית.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטה של ועדת הערר לפיצויים והיטלי השבחה תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה רחבה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בר"ם 8161/21 דקל נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת שמואל, פסקה 5 (22.12.2021); בר"ם 7914/21 ברסלב נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה, פסקה 5 9.12.2021)). איני סבור כי המקרה דנן בא בקהל המקרים האמורים. לטענת המבקשים, בנסיבות שלפנינו מתעוררת שאלה עקרונית שנוגעת לסמכותה של ועדת הערר לדחות את בקשתם לחידוש הדיון בעררים מטעמי שיהוי. ואולם, כאמור, קביעת ועדת הערר לעניין השיהוי נעשתה בבחינת למעלה מן הצורך, לאחר שהוועדה קבעה שדי בכך שהמבקשים לא הגישו ערעור על ההחלטה הראשונה כדי לדחות את בקשתם. בנסיבות אלה הרי שהידרשות לסוגיה זו לבדה לא תישא השלכות אופרטיביות במקרה דנן, וכידוע, אין רשות לערער ניתנת בגין סוגיה שהיא תיאורטית עבור הצדדים להליך (בר"ם 7671/22 סימילרווב בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, פסקה 6 (28.3.2023) (להלן: עניין סימילרווב); בר"ם 3709/21 סדן אחזקות 38 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פסקה 6 (16.1.2022)). יתר טענות המבקשים הן ערעוריות באופיין ואין בהן כדי להקים עילה למתן רשות לערער (בר"ם 4045/23 פלוני נ' מועצה אזורית עמק חפר, פסקה 6 (19.6.2023); עניין סימילרווב, פסקה 6). משאלה הם פניי הדברים, אף איני סבור כי נגרם למבקשים עיוות דין שמצדיק מתן רשות לערער.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.