בר"מ 4393/09 פרדוס חטיב נ. שר השיכון

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ע' פוגלמן ), מתאריך 2.4.2009, שלא ליתן למבקשים צו ביניים שיאסור על פינויים מדירה שבבעלות המשיבה 2 (להלן: הדירה ).

2.

המבקשת 1 וילדיה הקטינים המבקשים 4-2 גרים בדירה, לאחר שפלשו אליה (לטענת המשיבות) לפני כשבע שנים. בשנת 2005 הגישה המשיבה 2 תובענה לפינוי ולסילוק ידה של המבקשת 1 מן הדירה. סופם של ההליכים המשפטיים בהסכם פשרה מתאריך 15.7.2007 לפיו המבקשת 1 תפנה את הדירה לא יאוחר מתאריך 1.2.2008, כאשר בתקופת הביניים תהיה המבקשת 1 רשאית לפנות "לכל גורם ו/או בימ"ש". המבקשים הגישו עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בתאריך 28.1.2008 (סמוך לפני תום תקופת הביניים), אך מחקו אותה לאחר שרשם בית משפט זה ציין בהחלטתו מתאריך 5.2.2008 בעניין פטור מאגרה כי ההליך לכאורה אינו מגלה עילה וזאת נוכח סמכותו המקבילה בנדון של בית המשפט לעניינים מינהליים (בג"ץ 871/08). המבקשים נמנעו מלפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים, אלא בחלוף שנה, בפברואר 2009, לאחר שהמשיבה 2 כבר יזמה הליכי הוצאה לפועל לשם פינויים של המבקשים מן הדירה. בעתירתם המנהלית עתרו המבקשים לכך שהמשיבים יאפשרו להם להמשיך ולגור בדירה, וכן עתרו לצו ביניים שיאסור על המשיבים מלפנות את המבקשים מן הדירה עד להכרעה בעתירה. הבקשה לצו ביניים נדחתה על-ידי בית משפט קמא, שמצא כי הבקשה איננה מגלה עילה בשלב זה, שכן אין כל ראיה (למעט תכתובת מסוימת מחודש פברואר 2008) כי המבקשים ניסו למצות את ההליכים מול המשיבים למציאת פתרון לבעייתם, ואף לא הוצגה כל החלטה מנהלית שניתן להעמידה בביקורתו השיפוטית של בית המשפט לעניינים מנהליים, כך שמתן צו ביניים יהווה אך עקיפה של פסק דין לפינוי שניתן על ידי בית המשפט האזרחי. המבקשים – שאינם מיוצגים – הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה האמורה (זאת – לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת הבקשה), שבגדרה הם חוזרים, ככלל, על האמור בעתירתם המנהלים.

2.

דין הבקשה להידחות, מן הטעמים שמנה בית המשפט קמא הנכבד בהחלטתו. המבקשים לא היו מסוגלים (אף כאשר נתתי להם הזדמנות לעשות כן) להצביע על פעולות של ממש שביצעו מול המשיבים לשם השגת דיור ציבורי, על החלטות כלשהן של המשיבים בעניינם, ואפילו לא על ניסיון כן להיעזר בסיוע המשפטי לשם הסדרת מעמדם – כפי שהציעו להם לעשות הן בית משפט זה והן בית משפט קמא. ההליך שיזמו המבקשים בבית המשפט הנכבד קמא נראה אפוא על פניו אך כניסיון בלתי ראוי להיעזר בבית המשפט לעניינים מנהליים ככלי לעכב את ביצועו של פסק דינה של הערכאה האזרחית המוסמכת ( פסק דין שניתן בהסכמת המבקשת 1 ). בנסיבות אלה, ובהיעדר החלטה מנהלית קונקרטית אותה מנסים המבקשים לתקוף, ובלא מיצוי הליכים מול המשיבים, אכן לא היה מקום להוציא צו ביניים כמבוקש.

אציין, כי מצוקת המבקשים היא מובנת, אולם כך אף מצוקתם של אחרים המבקשים לזכות בדיור ציבורי, אשר אין בנמצא דירה לשכנם בה, ואשר פועלים להסדרת זכויותיהם לפי חוק, בניגוד להתנהלותה של המבקשת 1 עד כה (השוו: בר"ם 2735/08 כהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (לא פורסם, 25.3.2008)). עוד אוסיף כי עדיין פתוחה בפני המבקשת 1 הדרך (אשר הוצעה לה, כאמור, הן על-ידי בית המשפט המחוזי והן על-ידי בית משפט זה) לפנות לסיוע המשפטי במקום מגוריה – באופן

כן ורציני, ההולם את חומרת המצב – לשם קבלת ייעוץ משפטי, דבר שיאפשר לה לבחון את דרכי הפעולה המיטביות העומדות לפניה להבטחת רווחתה שלה ושל ילדיה הקטינים.

3.

נוכח האמור לעיל, הבקשה למתן רשות הערעור נדחית. משלא נדרשו תגובות המשיבים (אשר כתבי בי-הדין שהגישו בערכאה הראשונה היו מונחים בפניי) – אין צו להוצאות.