בר"מ 4420-23 בר"מ 4420-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 20.4.2023 (עמ"ן 39092-11-22, השופט א' סלע). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 29.9.2022 (ערר (י-ם) 3427-21, הדיין י' בר-לב).

2.מקורו של ההליך שבפני בבקשה שהגישה המבקשת 1 (להלן: המבקשת) ביום 23.6.2019 למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה, ובו עתרה להתיר את כניסתו של בן זוגה, המבקש 2 (להלן: המבקש), לישראל ולהסדיר את מעמדו מכוח הנישואין ביניהם.

3.המבקשת היא אזרחית ישראלית ולה שלושה ילדים מנישואין קודמים, תאומים ילידי 2002 ובת נוספת ילידת 2005 (להלן: הילדים). המבקש הוא אזרח בלארוס. בחודש יוני 2019 נישאו המבקשים בבלארוס, וכשבועיים לאחר מכן המבקשת הגישה את הבקשה הנזכרת להסדרת כניסתו ומעמדו של המבקש בישראל. בעקבות זאת, המבקש נכנס לישראל ביום 18.7.2019 וביום 24.9.2019 ניתן לו רישיון מסוג ב/1 שהוארך מעת לעת עד ליום 30.9.2021.

4.בתמצית יצוין כי במסגרת ההליך להסדרת מעמדו של המבקש הועלו טענות שונות בדבר התנהגותו האלימה כלפי הילדים. תחילה, במהלך ראיון שנערך למבקשים ברשות האוכלוסין וההגירה ביום 22.6.2020, עלה כי המבקש היה עצור במשך יומיים על רקע עימות פיזי עם אחד מהילדים (להלן: העימות האלים). בעקבות עימות זה הילד פונה למיון וכנגד המבקש הוצא צו הרחקה על פי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001, לתקופה בת שלושה חודשים (ה"ט 22617-04-20, השופטת ש' היימן). בהמשך, ביום 28.7.2020 התקבלה במשרדי המשיבה פנייה מאת הילדים ובה ביקשו לשלול את מעמדו של המבקש ולהרחיקו מישראל, בשל כך שלפי הנטען נהג כלפיהם באלימות. לפנייה זו צורף העתק תלונה שהוגשה במשטרה נגד המבקש ביום 19.4.2020. לעומת זאת, המבקשת מצדה עמדה על בקשתה המקורית בהדגישה כי הילדים מתגוררים עם סבם וסבתם ביישוב אחר, וכי היא מעוניינת להמשיך את חייה המשותפים עם המבקש. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 18.10.2021 הוגש כתב אישום נגד המבקש בגין העימות האלים המייחס לו עבירות של תקיפת קטין על-ידי מי שאחראי עליו ואיומים (ת"פ 42219-10-21).

5.ביום 15.3.2021 הודיעה המשיבה למבקשים כי היא שוקלת לסרב לבקשתם, על רקע עמדת המשטרה בעניין ותיק המב"ד התלוי ועומד נגד המבקש בגין התלונה הנזכרת. בתגובה, המבקשים ציינו כי המשפחה נמצאת בטיפול בשל העימות האלים.

6.ביום 15.7.2021 הודיעה ראש דסק איחוד משפחות במשיבה כי הוחלט לדחות את הבקשה להסדרת מעמדו של המבקש ובהתאם עליו לצאת מישראל בתוך 14 ימים. המבקשים הגישו ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים, וזה נדחה כאמור. באותה ההחלטה הורה בית הדין לעררים למבקש לצאת מישראל בתוך 45 ימים.

7.ביום 17.11.2022 הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקשים טענו כי החלטתו של בית הדין לעררים נשענה על קביעות עובדתיות שגויות בעניינים שונים, ובכלל זה בכל הנוגע לתנאים שבהם התגוררו המבקשים לאחר העימות האלים, לפגיעה שנגרמה לבנה של המבקשת כתוצאה ממעשי המבקש, וכן להשפעה שהייתה לעימות האלים על הילדים. המבקשים הוסיפו וטענו כי ההחלטה בעניינו של המבקש חורגת ממתחם הסבירות משום שאינה שוקלת את הנסיבות הייחודיות שהובילו לעימות האלים וכן מבוססת כולה על אירוע חד פעמי אשר נסיבותיו והשלכותיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. מנגד, המדינה טענה כי לא נפלו פגמים מהותיים בהחלטות בעניינו של המבקש, אשר מאזנות היטב בין זכותם של המבקשים לחיי משפחה לבין זכותם של הילדים לביטחון והאינטרס בהגנה על שלום הציבור.

8.בפסק הדין הנזכר בפתח הדברים דחה בית המשפט המחוזי את הערעור כשהוא עושה שימוש בסמכותו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלה בעניין זה מכוח תקנה 28(א) לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות סדרי דין בבתי המשפט לעניינים מינהליים). בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לדחות את ממצאיו העובדתיים של בית הדין לעררים, וכי אף אם נפלו בהחלטתו טעויות עובדתיות מסוימות, הרי שהן אינן עומדות בבסיס ההחלטה. כן נקבע כי ממצאיו של בית הדין לעררים תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע, וכי לא נפלה בהחלטתו טעות שבחוק. לכך הוסיף בית המשפט המחוזי כי בצדק קבע בית הדין לעררים שזכותם של המבקשים לחיי משפחה אינה עולה על זכותם של הילדים לחיי משפחה ללא מורא ופחד. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמבקש שוהה בישראל שלא כדין מאז אמצע חודש נובמבר 2022. נוכח דברים אלו, בית המשפט המחוזי הורה למבקש לעזוב את ישראל עד ליום 20.5.2023.

9.ביום 29.5.2023 המבקשים הגישו בקשה להארכת תקופת ההתארגנות שניתנה למבקש לשם יציאה מישראל כך שזו תוארך עד ליום 19.6.2023. בקשה זו נדחתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 7.6.2023, בהתחשב, בין היתר, בעיתוי הגשתה, בהתנהלות הפסולה של המבקש הממשיך לשהות בישראל שלא כדין, וכן בכך שאין מניעה כי המבקש ימשיך וינהל הליכים להסדרת מעמדו בישראל מארץ מוצאו.

10.ביום 11.6.2023 הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, המקרה דנן מעלה שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, ובכללן שאלת האיזון הראוי בין הזכות לחיי משפחה לבין האינטרס בשמירה על שלום הציבור, וכן שאלת היחס בין ההליך המנהלי להסדרת מעמד לבין הליכים פליליים תלויים ועומדים. המבקשים מוסיפים וטוענים שהחלטת בית המשפט המחוזי מובילה לעיוות דין, בעיקר נוכח הפגיעה בזכותם לחיי משפחה, והעמדת המבקשת בפני בחירה בין קיום חיי משפחה עם ילדיה בישראל לבין קיום חיי משפחה עם המבקש בחוץ לארץ.

11.יחד עם בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני לפיו לא יינקטו הליכי אכיפה נגד המבקש והוא לא יורחק מישראל עד למתן החלטה בהליך זה.

12.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. מקרה זה אינו מקיים את אמת המידה המחמירה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליכים שראשיתם בבית הדין לעררים. זאת, כידוע בהתחשב במומחיות ובבקיאות של בית הדין לעררים בדיני הכניסה לישראל ובדיני האזרחות (ראו: בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 13 (27.8.2015); בר"ם 22/19 אלווין נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקה 14 (3.1.2019); בר"ם 2324/23 עאמר נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 8 (26.3.2023)). אף שהמבקשים ניסו לשוות כסות עקרונית לבקשתם, התרשמותי היא כי זו נטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות והייחודיות. כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה צפויה לגרום עיוות דין. הערכאות הקודמות נתנו דעתן למכלול הנסיבות הרלוונטיות, לרבות אלו הנוגעות לילדיה של המבקשת.

13.לפני סיום אעיר כי ההליך דנן אינו משקף את המקרה ה"טיפוסי" של מניעה פלילית, הנסב ברגיל על עבירות המיוחסות למבקש המעמד ללא קשר ישיר לבקשה שהוגשה להסדרת מעמדו (ראו והשוו: בר"ם 2900/17 פופוב נ' שר הפנים (25.4.2017); עע"ם 2007/15 ווזווז נ' שר הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (13.6.2017)). במקרה זה, בקשתם של המבקשים נועדה לאפשר להם לחיות בישראל לצד הילדים אשר האלימות כלפיהם היא זו שהקימה את המניעה הפלילית מלכתחילה. בנסיבות אלה, יש לכאורה טעם רב בייחוס משקל וחשיבות לזכויותיהם של הילדים ולביטחונם האישי.

14.סוף דבר: הבקשה נדחית. ממילא מתייתרת הבקשה למתן סעד זמני. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.