בר"מ 4429/06 וסילי גויה נ. בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין(רמלה

העובדות וההליכים המשפטיים הקודמים

1.המבקש, אזרח רומניה, נעצר ביום 21.10.2004 בגין שהיה בלתי חוקית בישראל והוצא נגדו צו הרחקה, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. המבקש הוחזק במשמורת. ביום 7.11.2004 החליט בית הדין לביקורת משמורת (להלן: בית הדין) על שחרורו של המבקש ממשמורת בערבות בסך 20,000 ש"ח, וזאת לאחר שב"כ המבקש הודיע כי השחרור מבוקש "לצרכי התארגנות והוצאת תעודת מעבר לבנו של המוחזק". הערבות הופקדה והמבקש שוחרר ממשמורת. ביום 2.1.2006 קבע בית הדין כי השחרור ממשמורת יוארך עד ליום 15.3.2006. עוד נקבע כי "לא תתקבל בקשה נוספת להארכת מועדים" וכי אם "לא יצא המוחזק מן הארץ עד לאותו יום, תחולט ערבותו". כן נקבע כי "ב"כ המוחזק יכול בכל עת להגיש ערעור מנהלי על החלטתי זו, בהתאם לחוק".

2.ואולם המבקש לא הגיש ערעור מנהלי על החלטה אחרונה זו. הוא פנה לבית הדין (ביום 15.3.2006) בבקשה להארכת תנאי השחרור בחודשיים וחצי. בית הדין דחה (ביום 16.3.2006) את הבקשה, בקביעה כי "אין בבקשה זו כדי לדחות את הקץ, ועצם הבקשה בעיתוי האמור מטילה ספקות באשר לתום הלב של המוחזק עד כה". בית הדין קבע כי המבקש יצא מן הארץ לאלתר , ואם יצא מן הארץ לאחר יום 21.3.2006 – תחולט ערבותו.

החלטת בית המשפט המחוזי

3.על החלטה זו הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי (ביום 21.3.2006) "ערעור מנהלי דחוף" (עמ"נ 133/06) ועמו "בקשה דחופה למתן סעד זמני" להארכת תנאי השחרור בערובה ולמניעת חילוט ערבותו (בש"א 30682/06). ביום 21.3.2006 נתן בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' פוגלמן) צו ארעי כמבוקש. המדינה הגיבה לבקשה לצו ביניים בטענה, כי יש לסלק את הערעור המנהלי על הסף: לטענת המדינה, ככל שהמבקש מעונין לתקוף את צו ההרחקה שהוצא נגדו עליו להגיש עתירה מנהלית (ולא ערעור מנהלי), וכי בית המשפט המחוזי אינו מוסמך, במסגרת ערעור מנהלי, להיעתר לבקשה לסעד זמני לדחות את מועד ביצוע צו ההרחקה מהארץ, וכי הדבר אפשרי רק במסגרת של עתירה מינהלית (שבמסגרתה יש להגיש בקשה לצו ביניים לעיכוב ההרחקה). בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה וקבע (ביום 3.4.2006) כי "לצורך עיכוב הרחקה נדרשת הגשת עתירה מנהלית... אם תוגש עתירה, תידון הבקשה לגופה".

בקשת רשות הערעור וטענות הצדדים

4.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. המבקש עומד על כך, שעל עניינו להתברר במסגרת של ערעור מנהלי ולא במסגרת עתירה מינהלית. במישור המשפטי טען בא כוח המבקש, עו"ד בן-טובים, כי בפנייתו לבית המשפט המחוזי לא תקף את צו ההרחקה, ולכן אין מקום להגשת עתירה מינהלית. לטענתו תקף את תנאי השחרור בערובה שנקבעו בהחלטת בית הדין למשמורת, הכוללים בתוכם לדבריו "כחלק אינהרנטי מהשחרור או אינצידנטלי הטפל לשחרור" גם את שינוי ודחיית מועד ביצוע צו ההרחקה מהארץ. קרי, הסמכות להארכת תנאי השחרור כוללת מיניה וביה - כך נטען - את הסמכות לדחות את המועד לביצוע צו ההרחקה מהארץ (סעיף 25 לבקשה). מכאן שלטענתו, על תקיפתם של תנאי השחרור בערובה - לרבות הבקשה לסעד זמני לדחיית מועד ההרחקה – להיעשות בדרך של ערעור מנהלי (סעיפים 39-40 לבקשה). על כן, לא היה מקום לדחיית הערעור המנהלי, לרבות הבקשה לסעד זמני, על הסף בקביעה כי נדרשת עתירה מינהלית דווקא. עם בקשת רשות הערעור הגיש המבקש גם "בקשה דחופה למתן סעד זמני", במסגרתה ציין כי: ראשית , "המבקש מקבל עליו את הדין וייצא מהארץ במועד שייקבע לו" (סעיף 5) ו שנית , "למעשה הסעד המבוקש והערעור הנדון כל-כולם מכוונים לתקופת זמן קצרה ביותר (עד 30.06.06), מועד בו אמורות כל הפעולות לצורך האמור להסתיים" (סעיף 7). לטענת המבקש, הצורך בהארכת תנאי השחרור (וכיוצא בזה, דחיית מועד ההרחקה מהארץ) נובע מרצונו להסדיר את מעמדו של בנו, בן החמש, מול שלטונות רומניה בכדי שתתאפשר העברת בנו עמו עת יעזוב את הארץ.

5.ביום 29.5.2006 החלטתי על מתן סעד זמני, במעמד צד אחד, להארכת תנאי השחרור בערובה של המבקש ולמניעת חילוט ערבותו. נתבקשה תגובת משרד הפנים. ביום 18.6.2006 הסכים משרד הפנים (להלן: המדינה), לפנים משורת הדין, להאריך את תנאי השחרור בערובה ולדחות את מועד הרחקתו של המבקש מהארץ, עד ליום 30.6.2006. לגוף העניין נטען, כי בית המשפט לענינים מינהליים אינו מוסמך לעכב מועד הרחקה מהארץ במסגרת ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לביקורת משמורת, אלא רק במסגרת עתירה מינהלית. לטענת המדינה, "פונה המבקש חדשות לבקרים בבקשות הארכה בתואנות שונות, הן לגורם המוסמך (ממונה ביקורת הגבולות) והן לגורמים בלתי מוסמכים" (סעיף 46 לתגובה) וכי הארכות מועד ההרחקה מהארץ שניתנו בעבר ניתנו רק לפנים משורת הדין. לטענת המדינה, "משברור כי למבקש אין כל כוונה לעזוב את ישראל במועד או בכלל, אין מקום לאפשר לו להמשיך ולקבל הארכות נוספות בתואנות שווא" (סעיף 47). לבסוף נטען, אשר לרצונו של המבקש להסדיר את מעמדו של בנו בכדי שיצא עמו מהארץ, כי "אין מקום לעכב עוד ההרחקה בכדי שבנו של המבקש יוכל לבוא עימו... בא כוחו של המבקש יוכל להסדיר את ענייניו בארץ, לרבות הסדרת העברת בנו לרומניה" (סעיף 49).

הודעת המבקש

6.ביום 19.6.2006 החלטתי כי נוכח תגובת המדינה, על המבקש להודיע בתוך חמישה ימים האם הוא עומד על בקשת רשות הערעור או שניתן למחקה. רק ביום 28.6.2006 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת הודעתו, עקב עומס עבודה. המדינה התנגדה לבקשה להארכת מועד. עקב תקלה במזכירות לא הועלו הבקשה והתגובה אלי ולא נתקבלה החלטה. ביום 10.7.2006 הגיש המבקש בקשה שניה להארכת מועד להגשת הודעתו, ולה צירף את הודעתו.

7.הבקשה להארכת מועד להגשת ההודעה מתקבלת. בהודעה מציין המבקש כי הוא עומד על בקשת רשות הערעור. לטענתו, המועד של יום 30.6.2006 "היווה הערכה בלבד של המבקש" (סעיף 12 להודעה) וכי עדיין עומדים לפני המבקש קשיים לממש את רצונו לעזוב את ישראל במועד שנקבע לו, הפעם נוכח סירובו של בנו לעזוב את הארץ (סעיף 13 להודעה). לטענתו בא-כוח המבקש, המבקש "קיבל עליו את הדין והוא פועל בכל המישורים לקראת צאתו מגבולות ישראל עם בנו... יחד עם זאת, נדרשת הכנת הילד למעבר, הכנה שטיבה אינו ידוע כעת" (סעיף 15). על כן פונה בא-כוח המבקש בבקשה לדון בבקשת רשות הערעור לגופה.

דיון

8.דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי להיכנס לטעמי החלטתו של בית המשפט המחוזי, ומבלי להכריע בשאלה אם יש להגיש עתירה מינהלית או ערעור מנהלי. בא-כוח המבקש הצהיר במפורש, עת הגיש את בקשת רשות הערעור, כי כל תכליתה היא עד ליום 30.6.2006. מבוקשו ניתן לו, כאמור בהסכמת המדינה. המועד בו נקב בא כוח המבקש חלף אפוא. ואולם כעת טוען בא-כוח המבקש כי מועד זה היה מבוסס על "הערכה בלבד", וכי נדרשת דחייה נוספת של מועד צאתו של המבקש מישראל לצורך " הכנה שטיבה אינו ידוע כעת ". טעם זה אינו מקובל עלי. דומה כי צודקת המדינה בטענתה, כי המבקש נוקט ב"טקטיקות" דיוניות שכל טיבן דחיית הקץ למועד בלתי ידוע, וכי הלכה למעשה אין למבקש כל כוונה לעזוב את ישראל במועד או בכלל. התנהגותו זו של המבקש, ושל בא-כוחו שנקט בדרך של הצהרת מועד מדויק, ואחר כך חזר בו והודיע על תאריך אחר ש" אינו ידוע ", אינה יכולה לשמש בסיס לדיון בבקשת רשות הערעור. אך אם אלך לשיטת המבקש ואניח , מבלי לפסוק בדבר כי הדרך בה נקט נכונה היא, הרי לגוף הענין אין בנסיבות שתוארו הצדקה לדחייה נוספת של מועד ההרחקה מהארץ. המבקש נמצא בארץ שלא כדין משך שנים ארוכות.

9.על כן, בהמשך להחלטתי מיום 19.6.2006 אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור, כיוון שהבקשה מיצתה את עצמה בהסכמת המשיבה שהמבקש נשאר עד 30.6.2006, וזאת מבלי לנקוט עמדה באשר לטענות המשפטיות של הצדדים לעניין החלטתו של בית המשפט המחוזי, בדבר המסגרת הדיונית המתאימה להגשת בקשה לסעד זמני של דחיית מועד הרחקה מהארץ.

10.בקשת רשות הערעור נדחית. הסעד הזמני שניתן במעמד צד אחד בהחלטתי מיום 29.5.2006 מבוטל. אין צו להוצאות.