פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
4436/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקשת:
דומיקאר בע"מ
נ ג ד
המשיב:
מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו
בקשת רשות לערער על
פסק הדין בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן)
בעמ"נ 2144-03-16 מיום 9.5.2018
בשם המבקשת:
עו"ד אורי דויטש; עו"ד ארז
ליבנה
החלטה
1.
המבקשת, חברה המפעילה עסק להשכרת כלי רכב, מחזיקה במשרד בעיר תל אביב-יפו (להלן: המשרד ) וכן בשטח של 206 מ"ר ברחוב אחר בעיר, המשמש לחניית כלי רכב המיועדים להשכרה (להלן: הנכס ). עד שנת 2013 חויב המשרד בארנונה לפי סיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים" והנכס חויב לפי סיווג "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום". ביום 16.1.2014 נערכה בנכס ביקורת של המשיב, מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, ובעקבותיה שונה סיווג הנכס ל"בניינים שאינם משמשים למגורים". לאחר שהשגת המבקשת בעניין זה נדחתה, פנתה היא לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ). ביום 13.1.2016 דחתה ועדת הערר את ערר המבקשת. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי מאחר שהמבקשת עוסקת בהשכרת כלי רכב יש לראות את פעילותה כמכלול, ובשל כך אין לסווג את הנכס באופן שונה מהמשרד.
2.
ביום 9.5.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון-גונן ) את ערעור המבקשת על ההחלטה האמורה. בפסק הדין צוין, בין היתר, כי הנכס הוא חלק אינהרנטי מהעסק שמנהלת המשיבה וכי הוא חוליה בשרשרת פעילותה העסקית. לפיכך, קבע בית המשפט כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר. על כך הוסף כי בבסיס קביעת תעריף ארנונה נמוך לנכס המשמש לחנייה ללא תשלום עומדת התועלת שמפיק הציבור הרחב מהחנייה בנכס; וכי תועלת זו לא רלוונטית לענייננו, שעה שהמבקשת אינה מעמידה את החניה לטובת הציבור הרחב.
3.
מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת סבורה כי בית המשפט עשה שימוש במבחן "מיהות המחזיק" חלף בחינת השימוש שנעשה בפועל בנכס. לטענתה, בית המשפט ערך חיבור בין שני נכסים המצויים במיקומים שונים; וגם אם הנכס הוא חלק בלתי נפרד מפעילות המבקשת, הרי שעדיין יש לסווגו כ"בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום". המבקשת סבורה שעניינה מצדיק ליתן רשות לערער, בין היתר נוכח שאלת הרוחב המתעוררת, לדבריה, בענייננו – כיצד יש להתחשב בשני נכסים המצויים במקומות שונים מבחינה פיזית אך משמשים חלק מפעילות עסקית אחת.
4.
לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, על בקשת רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטת ועדת ערר לענייני ארנונה, בעניינים בעלי אופי יישומי, חלה אמת מידה מצמצמת (בר"ם 4340/18 טראקס מערכות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו , פסקה 4 (5.7.2018); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקוה , פסקה 7 (12.3.2012)) . בענייננו, ציין בית המשפט כי סיווג "בניין המשמש לחניית רכב ללא תשלום" אינו מתאים לנכס, קביעה שהיא יישומית באופייה ואינה מצדיקה מתן רשות לערער. לכך יש להוסיף כי חרף ניסיון המבקשת לשוות נופך עקרוני לטענותיה בדבר סיווג הנכס באופן דומה למשרד, הרי שאין מדובר אלא ביישום פרטני של המבחנים שהתפתחו בפסיקה לבחינת נכסים קשורים המצויים במיקומים שונים (ראו בר"ם 8828/16 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' מנהל הארנונה , פסקה 5 (22.2.2017); רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עיריית חיפה , פסקאות 20-19 (28.12.2005)). נוכח האמור, הבקשה לא מגלה עילה ליתן רשות לערער.
הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, י"ז באלול התשע"ח (28.8.2018).
ש ו פ ט