בר"מ 4512/14 הועדה המקומית לתכנון ולבניה "גליל מזרחי" נ. נדב גולדנברג

לפניי בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט ש' אטרש ) שבמסגרתו נדחה ערעור המבקשת על שתי החלטות של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה במחוז הצפון (להלן: ועדת הערר ), והמבקשת חויבה לשלם למשיבים פיצויים בגין פגיעה על ידי תכנית.

1.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בבקשת רשות לערער על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים, בשבתו כערכאת ערעור על החלטה של ועדת הערר שעניינה תביעה לפיצוי בגין פגיעה מתכנית, חלה אמת מידה מצמצמת. תביעה מעין זו מתבררת, תחילה, על ידי גורמים מקצועיים כשמאי מכריע או, כבענייננו, שמאי מייעץ; ולאחר מכן על ידי בית משפט לעניינים מינהליים. אף אם אקבל את טענת המבקשת שלפיה מדובר ב"גלגול שלישי" ולא ב"גלגול רביעי" (הואיל ואין היא משיגה על שומת השמאי המייעץ), אין בכך כדי לשנות מאמת המידה האמורה (בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון לבניה "שורקות" נ' גרמנוב , פסקאות 14-13 (23.9.2012); בר"ם 3644/13 משרד התחבורה נ' גלר , פסקה 5 (23.4.2014); בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל , פסקאות 9-8 (1.5.2012)). חרף ניסיונותיה של המבקשת לשוות לבקשתה אצטלה עקרונית כאמור, לא שוכנעתי כי אלה הם פני הדברים. עיקר הדיון בבית המשפט לעניינים מינהליים נסב על השאלה אם תכנית מס' ג/10897 ותכנית מס' מק/גמ/325/10896-7 (להלן בהתאמה: התכנית המוקדמת ו התכנית המאוחרת ) מקימות רצף תכנוני אחד אם לאו. בית המשפט, כמו גם ועדת הערר בתורה, השיב על שאלה זו בשלילה לאחר שבחן את הקריטריונים שנקבעו לעניין זה בבר"ם 3781/04 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה נ' הר (7.8.2006) (להלן: פרשת הר )).

2.

בפרשת הר נמנו, מבלי למצות, שלושה מאפיינים מצטברים שבהתקיימם הנטייה תהיה "להתייחס לשתי התכניות הנדונות כתכנית אחת לצורך תביעת פיצויים" ( שם , פסקה 10): (1) קיומה של זיקה תכנונית הדוקה ומשמעותית; (2) קיומה של זיקה פורמאלית בין התכניות, במובן זה שהתקנון של התכנית המוקדמת מתייחס לאישורה העתידי של התכנית המאוחרת; ו-(3) פרק הזמן שצפוי לחלוף מאישור התכנית הראשונה לשנייה, ובפרט כאשר תכנית אחת היא תכנית זמנית וצפויה לחול רק עד לאישורה של התכנית השנייה. בית המשפט מצא כי בתכניות מתקיים לכאורה המאפיין הראשון, שכן מטרותיה של התכנית המאוחרת מעידות על זיקה תכנונית הדוקה בינה לבין התכנית המוקדמת; אולם הגיע למסקנה הפוכה ביחס לשני המאפיינים האחרים. כך, נקבע כי אין התכנית המוקדמת צופה את אישורה של התכנית המאוחרת, מצב דברים המעיד על העדר זיקה פורמאלית; וכי התכנית המוקדמת איננה תכנית זמנית שנועדה לחול עד לאישורה של התכנית המאוחרת. יישום אמות המידה האמורות מוליך למסקנה שאין ליתן רשות לערער בעניין זה. שאלת הרצף התכנוני נדונה פעמיים – הן לפני ועדת הערר הן לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. טענתה של המבקשת בעניין זה מתייחסת לאופן יישום הדין, ואינה מעוררת שאלה עקרונית כאמור. שאלות משפטיות אחרות אותן מבוקש להעמיד לבחינה בהיותן סוגיות "עקרוניות", לא הוכרעו על ידי בית המשפט. כך, למשל, לא נקבע כי ניתן לפסוק פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 בניגוד להוראות התכנית ונדחתה טענת המבקשת כי ועדת הערר קבעה קביעות אשר נוגדות את האמור בתכנית המאוחרת. הגם שהמבקשת חולקת על הכרעות בית המשפט בסוגיות אלה ואחרות, המחלוקת היא יישומית באופייה, וככזו אין היא מגלה עילה למתן רשות ערעור לפי אמת המידה האמורה.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.