בר"מ 4644/22 עמותת קיאקים זבולון ת"א נ. עיריית תל אביב -יפו

1.

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 9.6.2022, בעת"מ 1758-05-22 (השופט ק' ורדי ), שבה נדחתה בקשת המבקשות למתן צו ביניים, להשהיית כל ההליכים המנהליים הנוגעים לפינויים מהמקרקעין הידועים כ'בית זבולון', ברחוב אוסישקין 9 בתל אביב, וזאת עד להכרעה בעתירה אותה הגישו המבקשות.

2.

המבקשות (להלן ביחד: זבולון ) , שתיהן עמותות רשומות ללא מטרות רווח, מפעילות מזה עשורים רבים מועדון קייאקים בבית זבולון, שעל גדת נחל הירקון. בשנים האחרונות, התגלע סכסוך אזרחי בינם לבין המשיבה (להלן: העירייה ) , בנוגע לזכויותיהם במקרקעין, המצויים בבעלות העירייה. סכסוך זה התברר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בת"א 19645-03-15 (השופט י' גייפמן ). בפסק הדין, שניתן ביום 2.5.2021 (להלן: פסק הדין האזרחי ) נקבע, כי מעמדה של זבולון במקרקעין היה "במעמד בר-רשות הניתנת לביטול, ורשות זו בוטלה כדין על-ידי העירייה" . ב'שורה התחתונה', קבע בית המשפט המחוזי, כי "על [זבולון] לסלק ידה מהמקרקעין [...] לא יאוחר מחלוף 12 חודשים ממועד מתן פסק הדין. על [זבולון], ככל שתחפוץ להמשיך לעשות שימוש במקרקעין על שפת נחל הירקון, להגיש בקשה לעירייה להקצאת חלק המקרקעין לשימושה כעמותה ללא כוונת רווח, וחזקה על העירייה שתיבחן את הבקשה לגופו של עניין, ככל ש[זבולון] תעמוד בקריטריונים הנדרשים" . זבולון ערערה על פסק הדין האזרחי, והערעור תלוי ועומד לפני בית משפט זה (ע"א 4530/21).

3.

ביני וביני, משהתקרב המועד שקבע בית המשפט המחוזי לפינויה מהמקרקעין, הגישה זבולון ביום 13.4.2022, בקשה להקצאת המקרקעין לשימושה, כעמותה ללא מטרות רווח. ביום 24.4.2022, התקבלה תשובת העירייה, בה נאמר כי המקרקעין דרושים לה לצרכיה העירוניים, ועל כן לא תוכל להעתר לבקשה. עוד נאמר, כי העירייה עומדת על מימוש פסק הדין, ופינוי המקרקעין במועד – דהיינו 2.5.2022. לבסוף ציינה העירייה, כי תביא לדיון במוסדותיה את האפשרות להקצות לזבולון מקרקעין אחרים, בהתאם לנהליה.

4.

ביום 1.5.2022, הוגשה העתירה מושא הערעור, ועמה בקשה למתן צו ביניים. הבקשה לצו ביניים – נדחתה. בית המשפט המחוזי ציין, כי לשיטתו סיכויי העתירה "נמוכים ביותר" , ומאזן הנוחות נוטה לטובת העירייה והאינטרס הציבורי שהיא מייצגת, שכן המקרקעין נדרשים לצרכים ציבוריים כבר בחודשים הקרובים. אולם לצד זאת, "ולא פחות חשוב במקרה זה, מדובר לטעמי בבקשה שהוגשה בשיהוי כבד, בהתנהלות בעייתית של [זבולון], ש'ישבו על הגדר' [...] כאשר ניתן לדחות את הבקשה לצו הביניים הן מחמת השיהוי והתנהלות [זבולון] והן לגופה" . בית המשפט המחוזי ציין שלמרות שבפסק הדין האזרחי נקבע מפורשות כי זבולון יאלצו להתפנות מהמקרקעין עד ליום 2.5.2022, נמנעה זבולון מלהגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, או לקבלת סעד זמני בערעור – אף שהדיון בערעור, נדחה עד לאחר מועד הפינוי האמור. נקבע, כי "[זבולון] בחר[ה] אם כן באופן מחושב ומושכל משיקוליה שלא לפעול ב'דרך המלך' ולבקש עיכוב ביצוע או סעד זמני בערעור במסגרת הערעור על פסק הדין [האזרחי] שהוגש לבית המשפט העליון, ותחת זו [מנסה], למעשה במסלול עוקף ערעור, לקבל את הסעד של עיכוב ביצוע פסק הדין לפינוי או סעד זמני בערעור במסגרת הבקשה והעתירה דנן [...] והנה, [זבולון] שיודעת כי הבקשה להקצאה לוקחת זמן ומדובר בתהליך ארוך לפי הנהלים והתבחינים, ממתינ[ה] במצב של 'שב ואל תעשה' במשך מעל 11 חודש מאז מתן פסק הדין ומגיש[ה] את בקשת ההקצאה רק ביום 13.4.2022, כשלושה שבועות בלבד טרם מועד הפינוי ומגיש[ה] את הבקשה לצו הביניים והעתירה יום לפני מועד הפינוי" .

5.

סיכומם של דברים, קבע בית המשפט המחוזי, כי "ניתן לדחות את הבקשה לצו הביניים עקב השיהוי הכבד ועקב התנהלות [זבולון] הלא תקינה אך גם אם לא אסתפק בכך, הרי גם מאזן הנוחות נוטה לטעמי לטובת העירייה וציבור תושבי תל אביב והאינטרס הציבורי להפעלת בית ספר במקום לרווחת תלמידי העיר החל מחודש ספטמבר 2022 הממשמש ובא, כאשר מקבילית הכוחות בין סיכויי העתירה הנמוכים, כפי שנסקרו בהרחבה על-ידי, ומאזן הנוחות מביאה לדחיית הבקשה לצו הביניים ובמיוחד עקב ובנוסף ובמצטבר שיקולי היושר והשיהוי הכבד" .

מכאן הבקשה שלפנַי.

6.

בפי זבולון טענות למכביר, מן הגורן ומן היקב, בכל הנוגע לסיכויי הערעור. לטענתה, קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין, נשענות על פרשנותו לפסק הדין האזרחי. דא עקא, "קביעותיו שגויות, מרחיקות לכת וחסרות בסיס לנוכח פרשנותו השגויה את פסק הדין [האזרחי], פרשנות המרוקנת את פסק הדין מתוכן" . ביחס למאזן הנוחות, סבורה זבולון, כי "ברי כי בהעדר צו מניעה כמבוקש, [העיריה] תערוך שינויים בלתי הפיכים במקרקעין בבחינת 'מעשה עשוי'. מצב דברים שכזה יגרום לנזק בלתי הפיך למבקשות אך בעיקר לאמון הציבור ברשויות המדינה ובמערכת המשפט. מנגד, מתן הצו הזמני, שיותיר את המצב שהיה קיים מזה מאה שנה עוד מספר חודשים, לכל היותר, לא יגרום נזק כלל וכלל" .

7.

עוד טוענת זבולון, כי "שגה בית המשפט [המחוזי] בקובעו כי בקשת ההקצאה הוגשה בשיהוי כבד" . לטענתה, "פסק הדין [האזרחי] מורכב משני ראשים: האחד, עניינו בעלי הזכויות במקרקעין לאורך השנים [...] בגין כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. השני, הנחיית המבקשת להגיש בקשה להקצאה להמשך שימושה במקרקעין [...] כל אחד משני ראשי פסק הדין עומד לפני עצמו באופן שהערעור מצד המבקשות נוגע רק לעניין קביעת הזכויות ואינו נוגע לבקשת ההקצאה" . זבולון טוענת, כי העיכוב בהגשת בקשת ההקצאה, נבע מכך שתלתה תקוותה בערעור על פסק הדין האזרחי, אשר צפוי היה להתברר ביום 28.2.2022. "בין מועד הדיון שנקבע לבין המועד שנקבע [לפינוי], עמדו לרשות [זבולון] כשלושה חודשים, לפנות למסלול אחר של בקשת הקצאה, באם לא תהיה ברירה. לפיכך, בשלב זה לא הוגשה הבקשה [...] להפתעתן של המבקשות, ביום 6.10.2021, כארבעה חודשים לאחר שהוגש הערעור, התקבלה הודעה לפיה מועד הדיון נדחה בשבעה חודשים ונקבע ליום 29.9.2022. בעקבות כך, שלושת החודשים שעמדו לרשות [זבולון] התחלף בחמישה חודשים 'חסרים'. כאמור, לא באשמת [זבולון], לא בשליטתן והלכה ולמעשה – לרעתן" .

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

8.

טרם שאבוא בעובי הקורה, דייני אם אומר, כי כלל נקוט בידינו מימים ימימה, שלפיו לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב, בכל הקשור למתן סעדים זמניים, ואין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בהחלטות מסוג זה (בר"ם 3542/22 עותמאן נ' עיריית ירושלים , (25.5.2022)). לא שוכנעתי כי העניין שלפנינו מצדיק סטייה מן הכלל האמור. החלטת בית המשפט המחוזי – מנומקת ומפורטת; נטועה היטב בנסיבות המקרה, ובמערך השיקולים הרלבנטיים לבקשות כגון דא. אם כך, לא אמיר את שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בשיקול דעתי-שלי. אין הצדקה לעשות כן .

9.

למעלה מן הצורך, אציין כי לא ירדתי לסוף דעתה של זבולון, בהתייחסותה לקביעות בית המשפט המחוזי בדבר השיהוי החמור שבו הוגשה הבקשה. זבולון מלינה על השינויים בלוח הזמנים שנקבע לדיון בערעור שהגישה על פסק הדין האזרחי; דא עקא, שינויים אלה אינם מפחיתים מחומרת השיהוי; נהפוך הוא. כפי שציינה זבולון, סמוך לאחר הגשת הערעור, נקבע הדיון בו ליום 28.2.2021, כלומר חודשיים בלבד (לא שלושה), לפני מועד הפינוי. בכל זאת, חרף מסגרת זמנים קצרת-מועד שכזו, נמנעה זבולון מלהגיש את בקשת ההקצאה. ניתן אולי, בדוחק, לתלות התנהלות זו באמונה יוקדת שלבטח יתקבל הערעור, וחרב הפינוי תוסר מעל ראשה; אלא ש'למזלה' של זבולון, נודע לה כבר ביום 6.10.2021, על הדחייה במועד הדיון בערעור, עד לאחר יום הפינוי המיועד. הגם שמרגע זה ידעה זבולון אל נכון שהערעור לא יוכרע קודם למועד בו עליה להתפנות על-פי פסק הדין, התמהמהה חצי שנה נוספת, עד שהגישה לבסוף את בקשת ההקצאה, 3 שבועות בלבד קודם למועד הפינוי המתוכנן.

10.

כל אותו זמן, נמנעה זבולון מלהגיש, לערכאת הערעור, בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין האזרחי, או בקשה לסעד זמני בערעור. שבתי והפכתי בטענותיה של זבולון – ולא מצאתי הצדקה מפורשת לכך. נטען במרומז, כי הערעור שהוגש "נוגע רק לעניין קביעת הזכויות" . משמע: הערעור איננו נוגע לקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה עליה להתפנות מהקרקע, ובהתאם – לא היה טעם להגיש במסגרתו בקשה לעיכוב ביצוע קביעה זו. דא עקא, בפתח הודעת הערעור, כתבה זבולון 'ברחל בתך הקטנה', כי "תוצאת הערעור, לו יתקבל, היא הפיכת קביעת פסק הדין, על פיה על המערערת לפנות את המקרקעין בתוך שנה ממועד מתן פסק הדין ובנוסף, אי הידרשות להליך בקשה להקצאת קרקע ללא תמורה לצורך היוותרות המערערת במבנה ובמקרקעין" . כיצד אפוא המתינה בחוסר מעש במשך 6 חודשים מיום שנודע לה על השינוי במועד הדיון – שינוי שעלול להוביל, הלכה למעשה, לסיכול תוצאתו המוצהרת של הערעור? לזבולון פתרונים, אולם לא ניתן להתחמק מפינוי זה, ב'דקה התשעים', במסלול העוקף שאותו בחרה.

11.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.