בר"מ 4684/05 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ,ירושלים נ. חיה טל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגנית הנשיא מ' ארד ), בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר במחוז ירושלים (להלן: ועדת

הערר ).

המבקשת היא הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים (להלן: הוועדה

המקומית ). המשיבים מתגוררים בשכירות מוגנת בדירה בקומה השנייה בבית דו קומתי ישן, אשר יועד לשימור על פי תכנית 4886 (להלן, בהתאמה: הדירה, התכנית ). התכנית, שפורסמה ביום 7.6.98, חלה על מתחם הידוע כ"מתחם רבי עקיבא", הממוקם על גבול גן העצמאות בירושלים (להלן: המתחם ). על פי התכנית, יועד המתחם לבניית בניינים חדשים, רבי קומות, לצד בניינים קיימים, אשר יועדו לשימור.

המשיבים הגישו תביעת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), בה נטען כי התכנית פגעה בערך הדירה. ביום 3.9.01 דחתה הוועדה המקומית את תביעת המשיבים לפיצויים. על החלטת הוועדה המקומית הגישו המשיבים ערר לוועדת הערר, אשר הורתה על מינוי שמאי מכריע. בהחלטתו עמד השמאי המכריע, בין היתר, על סעיף 14(ד) לתכנית הקודמת, אשר זו לשונו: "בכל מקום שהמגרש או חלק הימנו תפוס על ידי בנין קיים, יורשה בנין חדש אלא אם כן ייהרס תחילה הבניין הקיים". השמאי המכריע קבע כי לפי סעיף 14(ד) הנ"ל יש להרוס את הבניין הקיים כל אימת שמבקשים להוסיף בניה חדשה; זאת, הן כאשר מבקשים להוסיף בניין חדש והן כאשר מבקשים להוסיף בניה חדשה לבניין קיים. לפיכך, מצא השמאי המכריע כי במצב התכנוני החדש, הדירה הופכת מדירה בקומה עליונה לדירה אמצעית בבית דירות, שניתן לבנות מעליה שתי קומות נוספות. בגין שינוי זה, נקבע כי ערך הדירה ירד ב-8%. בסופו של יום, קבע השמאי המכריע כי כתוצאה מאישור התכנית ירד ערך הדירה בשיעור של 26%. יצוין כי הסיכום החשבונאי של סעיפי הפגיעות השונות בערך הדירה עמד על 33% אולם השמאי המכריע קבע כי ערך הדירה ירד ב- 26% בלבד, בהתחשב בקיומה של חפיפה מסוימת בין סעיפי הפגיעות. הוועדה המקומית הגישה לוועדת הערר ערר על החלטת השמאי המכריע, אולם עררה נדחה.

על החלטת ועדת הערר הגישה הוועדה המקומית ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. בין היתר, טענה הוועדה המקומית כי השמאי המכריע טעה בפרשנות שנתן לסעיף 14(ד) להוראות התכנית הקודמת, נוכח העובדה שהסעיף קובע כי יש להרוס את הבניין כאשר מבקשים להוסיף "בניין" חדש, להבדיל מ"בניה" חדשה. מלשון הסעיף הסיקה הוועדה המקומית כי לפי המצב התכנוני הקודם נדרש היה להרוס את הבניין רק במקרה בו נוסף בניין חדש ולא במקרה בו נוספת בניה חדשה לבניין קיים.

בפסק דינו מיום 1.12.04 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים את רוב טענותיה של הוועדה המקומית. עם זאת, בכל הנוגע לפרשנותו של סעיף 14(ד) להוראות התכנית הקודמת, קבע בית המשפט כי יש לקבל את טענת הוועדה המקומית, שכן אין הסבר בחוות דעתו של השמאי מדוע יש לקרוא לתוך המילים "בניין חדש" גם תוספת לבניה קיימת. בהתחשב באמור, מצא בית המשפט להפחית מהשומה שערך השמאי המכריע 8%. עוד קבע בית המשפט קמא כי הוועדה המקומית תשא בהוצאות המשיבים בסך של 20,000₪ נכון ליום מתן פסק הדין.

הוועדה המקומית הגישה בקשה לתיקון פסק הדין. בבקשתה טענה הוועדה המקומית כי היה על בית המשפט להפחית 8% מזכות הדיירות המוגנת ולא 8% מהשומה. שווי זכות הדיירות המוגנת הוא 228,500$ ואילו שווי השומה - דהיינו, הערכת הפגיעה כתוצאה מאישור התכנית - הוא 26% משווי הזכות, שהם 59,400$. לפיכך, 8% משווי זכות הדיירות המוגנת הם 18,820$ ואילו 8% משווי השומה הם 4,760$ בלבד. הוועדה המקומית הוסיפה וטענה בבקשתה כי בית המשפט קמא הטיל עליה הוצאות גבוהות יתר על המידה, בהתחשב בכך שערעורה התקבל בחלקו וכן בכך שלא הוגשו סיכומים בכתב והתקיים דיון אחד בלבד בערעור.

בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את בקשת הוועדה המקומית. בהחלטתו עמד בית המשפט על כך שהשמאי המכריע לא חישב את סעיפי הפגיעות השונות בערך הדירה בחישוב חשבונאי, אלא ערך שיקלול של הנתונים ומצא כי יש לקבוע ירידת ערך כוללת של 26% בלבד. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה חוזרת הוועדה המקומית על הטענות שטענה בבקשתה לתיקון פסק הדין.

דין הבקשה להידחות. מהחלטת בית המשפט קמא בבקשה לתיקון פסק הדין עולה כי בית המשפט פירש את חוות דעתו של השמאי המכריע. גם אם נפלה טעות בעניין זה, הרי שאין מדובר בשאלה עקרונית אשר מצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה זו. גם בכל הנוגע לגובה ההוצאות אשר הטיל בית המשפט קמא על הוועדה המקומית, אין מקום למתן רשות ערעור, שכן ענין זה אינו מעורר שאלה עקרונית ובית משפט זה בדרך כלל אינו מתערב בגובה הוצאות שנפסקו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.