בר"מ 4684/21 פלוני נ. שר הפנים

1.

המבקש 1 נכנס לישראל בחודש פברואר 2008. בשימוע שנערך לו טען המבקש כי הוא נתין אריתריאה; לאחר מכן סיפר שהוא אזרח אתיופיה. המבקשת 2, אזרחית אתיופיה גם היא, נכנסה לישראל בשנת 2010. המבקשת 3 נולדה למבקשים 2-1 בשנת 2015 בישראל. למבקשים 2-1 ניתנו רישיונות זמניים לישיבת ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: הרישיונות ו החוק ), שחודשו מעת לעת; כעולה מתגובת המשיב, הרישיון למבקש 1 ניתן ביום 11.10.2009 וחודש עד ליום 25.5.2021, ולמבקשת 2 – ניתן ביום 4.7.2010 וחודש עד ליום 31.5.2021. המבקש 1 ביקש בשנת 2009 מקלט מדיני. המבקשת 2 ביקשה בשנת 2010 מקלט מדיני. שתי הבקשות נדחו בשנת 2018 בשל קשיי אמינות ולגוף העניין. בקשה לעיון חוזר בבקשת המקלט של המבקש 1 נמחקה על הסף ביום 11.6.2020. בקשה מטעם המבקשים לקבל מעמד מטעמים הומניטריים נדחתה על הסף, וערר פנימי על כך נדחה ביום 14.10.2020. בית הדין לעררים לפי החוק דחה ביום 22.4.2021 עררים על החלטות אלו. נקבע שאין בהן פגם. עם זאת, המבקשים הציגו אפשרות שיקבלו מקלט מדיני בקנדה, ובית הדין החליט – כדי למנוע נזק להם, מצד אחד, ולהבטיח את יציאתם עד אז, מצד שני – על פתרון "מידתי". המבקשים חויבו להפקיד ערבות בסך 75,000 ש"ח (נוסף על הערבות שהפקידו בעררים); לחתום על התחייבות לצאת מישראל עד ליום 31.8.2021 בלי קשר לתוצאות בקשתם בקנדה ובלי להגיש בקשה נוספת להסדרת מעמדם טרם צאתם; ולחתום על הסכמה לחילוט הערבות אם לא יצאו במועד. עוד הורה בית הדין כי אם יחתמו על התחייבות זו, יוארך תוקף הרישיונות עד ליום 31.8.2021, הם יצאו מישראל עד למועד זה ואז תושב להם הערבות (ואם לא יצאו, היא תחולט).

2.

המבקשים הגישו ערעור מינהלי על החלטה זו, ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע הפקדת הערבות ולצו ביניים שעניינו היתר לשהות בישראל לפי הרישיונות עד להכרעה בערעור. ביום 15.6.2021 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד ) את הבקשה בחלקה. נקבע כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, וכי אין עילה להתערב גם בקביעות בעניין קנדה. לכן נמצא שאין לחייב את המשיב להעניק למבקשים רישיונות להמשך שהייה בישראל. אולם מאחר שהמבקשים 2-1 שוהים בישראל למעלה מעשור, ולא נראה ששהייה במשך חודשים ספורים נוספים תגרום למשיב נזק של ממש, הוחלט שאין מקום לנקוט נגד המבקשים צעדי אכיפה ישירים או עקיפים. משום כך אסר בית המשפט להרחיק את המבקשים מישראל עד להכרעה בערעורם ופטר אותם מהפקדת עירבון.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שמכוונת נגד דחיית הבקשה להעניק למבקשים רישיונות עד לתום הדיון בערעורם. בתמצית, נטען כי המצב הקיים בעת הגשת הערעור הוא שהמבקשים 2-1 אחזו ברישיונות אלה כמה שנים, ויש לשמר מצב זה; כי בלי הרישיונות לא יוכלו המבקשים לעבוד ולהתפרנס (ונטען שחסכונותיהם כלו), ולעומת זאת לא ייגרם למשיב נזק אם הרישיונות יוארכו; כי הארכת תוקף הרישיונות נחוצה כדי שהמבקשים יוכלו להתקיים קיום אנושי בכבוד; וכי טובים סיכויי ערעורם לבית המשפט לעניינים מינהליים.

המשיב מתנגד לבקשה. לגישתו, אין מדובר במקרה חריג שבו תתערב ערכאת הערעור בהחלטה בנוגע לסעד זמני, ובית המשפט לעניינים מינהליים איזן כראוי בין השיקולים שצריכים לעניין. עוד נטען כי גם לגוף העניין אין להיעתר לבקשה, מאחר שסיכויי הערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים נמוכים, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, אין עילה לתת סעד זמני של צו עשה שמשנה מצב קיים, ונקבע שהמבקשים לא יורחקו מהארץ עד לתום הליך הערעור.

לבקשתם, התרתי למבקשים להגיב לתגובת המשיב. המבקשים שבים על טענתם שהם מבקשים לשמר את המצב הקיים; מוסיפים כי בקשתם עולה בקנה אחד עם המדיניות של בית משפט זה; ומעדכנים על התפתחויות פוליטיות באתיופיה.

4.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחיהם, החלטתי להשתמש בסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (ותקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000), ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל. כידוע, בהחלטה בבקשה למתן סעד זמני נבחנים שני שיקולים: מאזן הנוחות וסיכויי ההליך. אבן הבוחן המרכזית שיש לשקול היא, על פי רוב, מאזן הנוחות (בר"ם 2962/21 ברישניקוב נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 7 (1.6.2021); בר"ם 8557/19 פלוני נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול , פסקה 5 (13.2.2020)). בלי לטעת מסמרות בשאלת סיכויי הערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, אני סבור שמאזן הנוחות נוטה בשלב זה לטובת המבקשים.

5.

המבקשים 2-1 טענו כי ללא רישיון שיאפשר להם לעבוד, הם לא יוכלו להתפרנס ולקיים בכבוד את עצמם ואת בתם. בבקשתם לפטור מעירבון בבית משפט זה הם פירטו את מצבם: המבקש 1 נפצע ולא היה מסוגל לעבוד במרבית שנת 2020, והוא עובד מאז חודש נובמבר 2020 במשכורת זעומה; המבקשת 2 לא עבדה במשך חודשיים בשל מגפת הקורונה, ובשובה לעבודה צומצמו שעות העסקתה ומשכורתה (שמראש לא הייתה גבוהה); המבקשים ניצלו את כל חסכונותיהם; בשל מעמדם הם אינם זכאים לקצבאות. לצד זאת, הם נושאים בהוצאות מחייה שונות, וחבריהם אינם מסוגלים להלוות להם כסף. המבקשים תמכו את טענותיהם במסמכים שונים. המשיב לא חלק על טענות אלו; למעשה, הוא לא טען דבר בעניין.

6.

מהאמור לעיל עולה כי אי חידוש הרישיונות למבקשים 2-1 מונע מהם את אפיק ההכנסה החוקי היחיד שעומד לרשותם בישראל. יש לזכור כי גם אם בנקודת הזמן הנוכחית פקע תוקף הרישיונות שהיו בידי המבקשים, הם החזיקו בהם במשך תקופה של כעשר שנים, ואלה היו בתוקף במועד הגשת הערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים. במובן זה הבקשה למתן סעד זמני בערעור כיוונה לשמירת מצב קיים. עוד יש להזכיר כי רישיון הישיבה שהמבקשים החזיקו בו, לפי סעיף 2(א)(5) לחוק, הוא "רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה". זוהי אכן הקטגוריה שהמבקשים, שהרחקתם עוכבה בשלב זה, נמנים עימה.

7.

לעומת זאת, לא נטען לנזק ממשי למשיב או למדינה אם יינתנו הרישיונות, לבד מטענה כללית על "השלכות רוחב משמעותיות ביחס לעניינם של רבים אחרים שנסיבותיהם דומות לעניינם של המבקשים דנן". אולם אך מובן הוא כי הכרעה בעניין פרטני מתמקדת באיזון הקונקרטי בעניין העומד לדיון. התוצאה היא שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים.

הערעור מתקבל אפוא. המשיבה תאריך את תוקפו של הרישיון מסוג 2(א)(5) שניתן למבקשים 2-1 בחצי שנה ותשוב להאריכו בחצי שנה בכל פעם עד להכרעה בערעור, אלא אם כן תהיה מניעה חדשה להארכת הרישיון. אין צו להוצאות.