פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"מ 4704/18
לפני:
כבוד השופט ד' מינץ
המבקשים:
1. אסרסה גביאו גטאו
2. גביאו מקונן
3. אדוגנה אנבאו
נ ג ד
המשיב:
רשות האוכלוסין וההגירה
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים מיום
23.5.2018 בעמ"נ 4366-12-17
בשם המבקשים:
עו"ד שמואל שנהר
החלטה
לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 23.5.2018 של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעמ"נ 4366-12-17 (כב' השופט א' אברבנאל ), במסגרתו נדחה ערעור שהוגש על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 20.11.2017 (ערר 2451-17, הדיין מ' פשיטיצקי ).
רקע והליכים קודמים
1.
מבקש 1 (להלן: המבקש ), בנה של מבקשת 2 (להלן: האם ), הגיע לישראל בשנת 2014 יחד עם אמו ושני אחיו לאחר שהוזמן על ידי מבקש 3, אזרח ישראלי שעלה מאתיופיה. בעת הזמנת המשפחה לישראל, הודיע מבקש 3 למשיבה כי המבקש הוא בנו. באותו מועד המבקש היה בן 16 ותשעה חודשים.
2.
בסמוך למועד הגעתם לישראל, קיבלה האם אשרת עבודה מסוג ב/1 במסגרת בקשתה לקבלת מעמד מכוח נישואין לאזרח ישראל, ולמבקש ניתן רישיון שהייה מסוג א/2 כילד נלווה, עד ליום 25.3.2015. ביום 10.2.2015 קיבלה האם רישיון ישיבה ארעי (א/5) במסגרת הליך מדורג לקבלת מעמד מכוח נישואיה למבקש 3, ורישיון השהייה של המבקש הוארך עד ליום 10.2.2016. ברם, בניגוד להודעתו הקודמת, באותו יום הודיע מבקש 3 כי המבקש איננו בנו, והאם התבקשה להמציא אישור הסכמת האב הביולוגי של המבקש להליך או לחלופין להמציא פסק דין המאשר כי היא האפוטרופא הבלעדית שלו.
3.
ביום 12.1.2016 הגיש המבקש בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים וביום 25.5.2016 נדחתה הבקשה על-ידי הוועדה לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה ), מאחר שלא נמצאו טעמים הומניטאריים המצדיקים לתת לו מעמד בישראל. המבקש הגיש ערר לבית הדין לעררים על החלטה זו, וביום 20.11.2017 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים על פיו המלצת הוועדה עולה בקנה אחד עם הפסיקה ולא נפל פגם בהליך. משכך, נדחה הערר ונקבע כי על המבקש לעזוב את ישראל בתוך 45 יום.
4.
המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי נגד פסק דינו של בית הדין לעררים. לאחר קיום דיון ונוכח הערותיו של בית המשפט, הסכימה המשיבה להחזיר את עניינם של המבקשים לדיון בוועדה. נוכח זאת, ביום 23.5.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בו נקבע כי פסק דינו של בית הדין לעררים מבוטל, ועניינם של המבקשים יוחזר להכרעה מחודשת של המשיבה לאחר שיידון בוועדה.
בקשת רשות הערעור
5.
בבקשת רשות הערעור שלפנַי טוענים המבקשים כי המבקש זכאי לעלות לישראל על פי הדין, ולא מכוח טעמים הומניטאריים. על כן, לא היה מקום לשיטתם להפנותו בשנית לוועדה. עוד נטען כי אישור המשיבה לכניסתו של המבקש יצר השתק המונע מהמשיבה לשנות את מצבו לרעה כעת. לצד הבקשה הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים האוסר על גירוש המבקש מן הארץ עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.
דיון והכרעה
6.
לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
7.
כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של בית משפט לעניינים מנהליים הדן בערעור על החלטה של בית הדין לעררים היא מצמצמת (ראו, למשל: בר"ם 1155/18 מקונן נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין (25.2.2018); בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (13.5.2018)). מתן רשות לערער תינתן ככלל, רק במקום שבו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך – הגם שייתכנו נסיבות מיוחדות שבהן ייעתר בית משפט זה לבקשה, גם מקום שבו אין היא מעוררת שאלה משפטית עקרונית (ראו: בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה (19.10.2015)).
8.
הבקשה דנא אינה עומדת באמות המידה האמורות. במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי התקבל בחלקו ערעור המבקשים ונקבע, כאמור, כי עניינו של המבקש ישוב ויידון בפני הוועדה. לפיכך, אין בפסק הדין משום סוף פסוק בעניינו של המבקש, ואף צוין בו במפורש כי המבקשים יוכלו לשוב ולהעלות בעתיד את מלוא טיעוניהם. למעלה מן הצורך אציין כי טענות המבקשים לפיהן זכאי המבקש למעמד בישראל מכוח הדין ועל כן לא היה מקום להחזיר את העניין לוועדה, תמוהות הן, נוכח העובדה שהמבקש הוא שפנה לוועדה במקור (נספח ט' לתגובת המשיבה לערעור).
9.
הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ה' בתמוז התשע"ח (18.6.2018).
ש ו פ ט