בר"מ 4804/15 שותפות עמיתי מלון הרצל ירושלים נ. מנהל הארנונה של עיריית ירו

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 7.6.2015 (עמ"ן 43544-08-14, השופטת נ' בן אור ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורן של המבקשות על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ירושלים (להלן: ועדת הערר ) מיום 22.6.2014 בעררים שהוגשו על-ידי המבקשות.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשות הן תאגידים שהתאגדו כדין בישראל, ובבעלותן נכסים המוכרים כמלון "רמדה רנסנס" ומלון "רנסנס רויאל" בירושלים (להלן: מלון רמדה ו- מלון רויאל בהתאמה).

3.

המבקשות הגישו שתי השגות למנהל הארנונה בעיריית ירושלים (להלן: העירייה ) על חיובי הארנונה שלהן – האחת ביחס למלון רמדה והשנייה ביחס למלון רויאל. השגות אלה נסבו על גודל השטחים שבגינם חויבו ועל הסיווג של חלק משטחי הנכסים. על-פי פלטי מחשב של "מעקב משלוחים – דואר ישראל" ההשגה שהתייחסה למלון רויאל נמסרה למנהל הארנונה באמצעות שליח ביום 29.1.2013, ואילו ההשגה שהתייחסה למלון רמדה נמסרה למנהל הארנונה באמצעות שליח ביום 4.2.2013.

4.

לטענת המבקשות, תשובת המשיב ביחס למלון רויאל, הנושאת תאריך 21.3.2013, התקבלה אצלן רק ביום 18.4.2013, ותשובת המשיב ביחס למלון רמדה כלל לא התקבלה על ידן. בעקבות זאת הגישו המבקשות עררים לוועדת הערר, ובהם טענו כי יש לראות את השגותיהן ככאלה שהתקבלו לאחר שלא נענו תוך ששים יום, בהתאם להוראת סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר ). כמו כן, המבקשות חזרו על טענותיהן לגופו של עניין.

5.

ועדת הערר קיבלה באופן חלקי את העררים, אך דחתה את טענת המבקשות לפיה יש לראות את ההשגות ככאלה שהתקבלו לפי הוראת סעיף 4 לחוק הערר. ועדת הערר קבעה כי אין בפלטי המעקב, כשלעצמם, כדי ללמד שלא ניתנה תשובה על ההשגה במועד, מה גם שאין בהם כדי להוכיח מה הכילו דברי הדואר שנמסרו.

6.

המבקשות הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטה זו של ועדת הערר, אלא שערעורן נדחה. בית המשפט המחוזי לא קיבל את קביעתה של ועדת הערר לפיה לא ניתן לדעת מה הכילו דברי הדואר, אך סבר שהמבקשות לא עמדו בנטל להוכיח באיזה מועד נמסרו ההשגות למנהל הארנונה.

7.

בית המשפט המחוזי קבע כי הנטל להוכיח שההשגה נמסרה למנהל הארנונה מוטל על המשיג, ואין להטיל על מנהל הארנונה את הנטל להתחקות אחר קורותיו של דבר דואר בהיעדר אישור מסירה, במיוחד לנוכח הסנקציה החריפה שעליה מורה סעיף 4(ב) לחוק הערר. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש כי הנטל המוטל על המשיג על מנת לוודא המצאה – משלוח בדואר רשום עם אישור מסירה או מסירה אישית בכתובת שנועדה לכך – אינו מכביד.

8.

בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשות לא הביאו כל ראיה, אף לא באמצעות תצהיר, למועד שבו התקבלה אצלן התשובה להשגה שהוגשה בעניין מלון רויאל. אשר על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי גם בהנחה שההשגה של מלון רויאל הומצאה למנהל הארנונה ביום 29.1.2013, המבקשות לא הצליחו להפריך את חזקת התקינות המנהלית העומדת למשיב, לפיה תשובתו להשגה נשלחה ביום המופיע על מכתב התשובה – 21.3.2013 – או בסמוך לו.

בקשת רשות הערעור

9.

המבקשות טוענות כי יש להיענות לבקשתן בשל כך שהיא מעוררת שאלה משפטית כללית וכן משום שנגרם להן עיוות דין. לטענתן, היה על בית המשפט המחוזי לקבל את ערעורן ולחלופין להורות על החזרת הדיון לוועדת הערר, בשים לב לכך שוועדת הערר לא ערכה דיון ענייני בטענותיהן המקדמיות של המבקשות וכן לא חלקה על כך שההשגות התקבלו אצל המשיב.

10.

בנוסף לכך, המבקשות טוענות כי הצליחו להוכיח שההשגות הגיעו לידי המשיב ואילו הוא לא השיב להשגות במועדים הקבועים בחוק. לטענת המבקשות, הן הוכיחו כי ההשגות נשלחו בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 57ג(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ) – הן הציגו אישור על משלוח דבר הדואר, לא היה ספק בדבר נכונות המען על המכתב וכן לא הייתה מחלוקת כי ההשגות נשלחו בדואר רשום שניתן לקבל בגינו אישור מסירה וכי המבקשות שילמו את דמי המשלוח – ולכן יש לקבוע כי ההשגות התקבלו בעירייה, לכל המאוחר, כעבור שלושה ימים מיום שליחתן. לטענת המבקשות, הנטל להוכיח אחרת מוטל על המשיב ולא עליהן, וזאת בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי. בנוסף לכך, המבקשות טוענות כי פלטי המעקב של דואר ישראל, שאותם הן הגישו – כך לשיטתן – למעלה מן הצורך, מהווים רשומות מוסדיות לפי סעיף 36 לפקודת הראיות, ולכן מהווים ראיות קבילות להוכחת אמיתות תוכנם. לטענת המבקשות, בנסיבות אלה, הנטל לסתור את נכונות הראיות ואת תקינותן היה מוטל על המשיב, והוא לא עמד בו.

11.

המבקשות טוענות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד בסתירה להלכה שנקבעה על-ידי בית משפט זה בפסק הדין בעע"ם 3440/12 עיריית אשדוד נ' מכשירי תנועה בע"מ (2.6.2014). לטענת המבקשות, בהתאם להלכה זו אין הן אמורות להתחקות אחר דבר הדואר לאחר שהגיע לסניף הדואר ונמסר לידי המשיב. לטענתן, כל שעליהן לעשות הוא להוכיח כי דבר הדואר נשלח לכתובתו המדויקת של מנהל הארנונה, כפי שפורסמה על-ידו. לכן, לטענתן, בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי היה עליהן להוכיח שההשגות הומצאו למנהל הארנונה.

12.

המבקשות מוסיפות כי בית המשפט המחוזי שגה ביישום ההלכה שנקבעה על-ידי בית משפט זה בע"א 3929/13 פקיד שומה תל אביב 3 נ' נאמן (10.12.2014). לטענת המבקשות, קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה למשיב עומדת חזקת התקינות ביחס למועד משלוח התשובה בעניין מלון רויאל מנוגדת להלכה לפיה עליו לשלוח את התשובה במסגרת המועדים הקבועים בחוק. המבקשות טוענות כי המשיב לא הציג אף ראיה בדבר מועד משלוח התשובה להשגה בפועל, ומשכך היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי הוא לא עמד במועדים הקבועים בחוק. בהקשר זה, המבקשות מפנות לכך שהן הגישו לבית המשפט המחוזי את התשובה להשגה בעניין מלון רויאל הנושאת את התאריך בו התקבלה במשרדי בא-כוח המבקשות – 18.4.2013.

13.

יצוין כי ביום 9.7.2015 הגישו המבקשות בקשה לצירוף ראיה – רשומה מוסדית ממחשב סניף הדואר בעיריית ירושלים המעידה על מסירת אחת ההשגות ליעדה ביום 4.2.2013. בבקשה צוין גם כי לדברי האחראית על הסדרת העברת הדואר מסניף הדואר המרכזי לעיריית ירושלים, בשנת 2013 אישורי המסירה של דברי דואר אשר היו ממוענים למחלקת הארנונה בעירייה לא הוחזרו על-ידה לדואר.

דיון והכרעה

14.

לאחר שבחנתי את טענות המבקשות הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

15.

כידוע, אמת המידה לדיון בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליך מינהלי דומה לזו הנוהגת ביחס לבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליך אזרחי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) בשינויים המתחייבים הנובעים מטיבו של הטריבונל המינהלי כערכאה שיפוטית, במידת מומחיותו בנושא הנדון ובמספר הגלגולים הכללי שעבר ההליך (ראו למשל: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל , פסקה 8 (1.5.2012); בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שורקות" נ' גרמנוב , פסקה 13 (23.9.2012); בר"ם 2814/15 אלדטוב נ' משרד הרישוי , פסקה 7 (31.5.2015); בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים– רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 13 (27.8.2015)).

16.

לא התרשמתי שנגרם למבקשות עיוות דין, ואף אינני סבורה כי בקשתן מעלה שאלה משפטית כללית. ביסודו של דבר, טענותיהן של המבקשות מופנות כלפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר למועד הגשת ההשגות ולמועד התשובה עליהן. אלה הן קביעות קונקרטיות הנטועות בנסיבותיו של המקרה ובטיב הראיות שהוצגו על-ידי המבקשות, וככאלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

17.

אוסיף ואסביר את מסקנתי זו. טענותיהן של המבקשות הועלו בשני מישורים – ראשית, בכל הנוגע לשאלה האם ובאיזה מועד התקבלו אצל המשיב ההשגות בעניין מלון רמדה ובעניין מלון רויאל (בהתאמה); ושנית, בכל הנוגע למועד שבו נשלחה התשובה להשגה בעניין מלון רויאל על-ידי העירייה. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשות לא הוכיחו באופן מספק את המצאת ההשגה הנוגעת למלון רמדה לידי מנהל הארנונה, ואף לא את מועד המצאת ההשגה בעניין מלון רויאל. זוהי קביעה עובדתית, שאין מקום להתערב בה במסגרת הנוכחית, ודי בכך לצורך דחיית הבקשה. אוסיף ואומר, שלשיטתי לא ניתן "למתוח" את חזקת התקינות באופן שהמועד המצוין במכתב המענה להשגה יהווה ראיה לכך שנשלח באותו מועד או בסמוך לו. אולם, אין בכך כדי לסייע למבקשות בבקשה שבפני, בשים לב לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה הן לא הביאו כל ראיה מצדן באשר למועד המענה שקיבלו, אשר גם בה לא מצאתי לנכון להתערב. נקודת המוצא צריכה להיות כי מי שטוען כי מנהל הארנונה לא השיב במועד על השגה אמור להביא ראיה לכאורה לכך, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה, בבחינת "המוציא מחברו". משהובאה ראיה לכך, ולו ראשונית בלבד, יעבור הנטל למנהל הארנונה, ובהקשר זה, כאמור, לא יכול להיות די בתאריך המודפס על גבי מכתב התשובה להשגה כשלעצמו.

18.

חשוב להדגיש כי חלק מטענותיהן של המבקשות באשר לאופן המשלוח של ההשגה ולאופן הוכחתו לא נטענו בפני ועדת הערר, ולמעשה הועלו לראשונה בשלב מאוחר של ההליך בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע שהוא לא יידרש אליהן מטעם זה, ולא ראיתי לנכון להתערב אף בכך.

19.

אני דוחה גם את הבקשה לצירוף ראיה, משום שלא השתכנעתי כי לא היה בידי המבקשות לגלותה בשקידה ראויה ולהגישה במסגרת ההליכים הקודמים (ראו למשל: ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ , פסקה 23 (16.2.2012)).

20.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.