בר"מ 4846-23 בר"מ 4846-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 23.4.2023 (עמ"ן 30410-10-22, סגן הנשיא א' דראל). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו-חוק הכניסה לישראל) מיום 15.9.2022 (ערר (י-ם) 2526-21, הדיין א' חלבגה).

2.ההליך שבפני נסב על בקשתם של ארבעה בני משפחה, הם המבקשים, להסדרת מעמדו של המבקש 1 (להלן: המבקש) בישראל. המבקש, יליד 1975, נכנס לישראל בשנת 2012. המבקשת 2 (להלן: המבקשת), בת זוגו, אף היא אזרחית גאנה, נכנסה לישראל בשנת 2001. לכל אחד מהם ילדים מבני זוג קודמים. המבקשת 3 (להלן: הבת הגדולה) נולדה ביום 12.2.2005 היא בתה של המבקשת מבן זוגה הקודם. לטענתה של המבקשת, אחיה של הבת הגדולה ואביה הביולוגי, הורחקו מהארץ בשנת 2007. המבקשת 4 (להלן: הבת הצעירה), שנולדה ביום 4.10.2018, היא בתם המשותפת של המבקשים.

3.בשנת 2014 ניתן לבת הגדולה מעמד קבע בישראל ולמבקשת מעמד ארעי מסוג א/5 שעתיד להפוך גם הוא למעמד קבע. זאת, מכוח החלטת ממשלה 2183 "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (להלן: החלטת ממשלה 2183).

4.ביום 16.3.2015, עובר ללידתה של הבת הצעירה, פנו שני המבקשים למשיבה בבקשה להסדיר את מעמדו של המבקש מטעמים הומניטריים בשל נישואיהם, בהתאם לנוהל 5.2.002 "הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (להלן: הנוהל ההומניטרי). בו ביום נערך למבקשים ראיון. ביום 14.1.2016 דחתה מרכזת האשרות במשיבה את הבקשה על הסף בנימוק שזו אינה מגלה טעמים הומניטריים. ביום 7.2.2016 הגישו המבקשים ערר פנימי על כך, ובמסגרתו ציינו, בין השאר, את הקשר ההדוק שנרקם בין המבקש לבת הגדולה, שגדלה רוב חייה ללא אב.

5.ביום 3.3.2016 דחתה ראש דסק מרכז של הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה ההומניטרית) את הבקשה מטעמים דומים לטעמיה של מרכזת האשרות. עוד קבעה ראש הדסק כי הבקשה אינה מתאימה לנוהל נישואי זר עם אזרח ישראלי, שכן המבקשת אינה אזרחית, וכי לא ניתן להעניק למבקש מעמד מכוח מעמדה של הבת הגדולה, שכן החלטת ממשלה 2183, שמכוחה, כאמור, ניתן מעמד לבת הגדולה, קובעת במפורש שלא יהיה במעמד זה כדי לזכות קרובי משפחה נוספים (שאינם "הנלווים" המקוריים).

6.המבקשים הגישו ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים (ערר 1620-16). ערר זה הוביל לשורה ארוכה של התדיינויות משפטיות, שבמסגרתן הוגשו שני עררים נוספים (ערר 3587-17 וערר 5149-19). בעיקרו של דבר, המבקשים עמדו על הקשר העמוק שנרקם בין המבקש לבין הבת הגדולה ועל הנזק הנפשי שעלול להיגרם לה אם תופרד ממנו. המבקשים אף צירפו חוות דעת של מומחים שהעידו על מצבה הנפשי הקשה ממילא של הבת הגדולה, אשר סובלת, בין השאר, מטראומה לנוכח הרחקתם של אביה הביולוגי ואחיה הבכור מישראל.

7.מנגד, טענתה המרכזית של המשיבה לאורך ההתדיינויות הייתה כי למבקשים עומדת האפשרות להותיר את התא המשפחתי מאוחד, ולעזוב את הארץ יחד עם המבקש. כן נטען על-ידי המשיבה כי במכלול הנסיבות, אין בטענה לפיה יגרם לבת הגדולה נזק נפשי כדי להצדיק מתן מעמד למבקש. בתמצית, בעקבות ההתדיינות עניינו של המבקש חזר ונבחן מספר פעמים על-ידי המשיבה, אשר דחתה את בקשת המעמד שלו פעם אחר פעם.

8.ביום 23.6.2021 הגישו המבקשים ערר נוסף, רביעי במספר, הוא הערר שהוליד את ההליך דנן. המבקשים שבו על טענותיהם בדבר הקשר בין המבקש לבת הגדולה והנזק שעלולה להסב לה הרחקתו מהארץ. בתמיכה לעמדתם, צרפו המבקשים חוות דעת ואישורים נוספים מטעם גורמים מקצועיים. עוד הוסיפו המבקשים כי מנכ"ל המשיבה לא העניק משקל ראוי למשך שהותו של המבקש בישראל, לעקרון טובת הילד ולזכות לחיי משפחה. המשיבה טענה מנגד כי לא מתקיימים טעמים הומניטריים בענייננו של המבקש המצדיקים מתן מעמד וכי למבקשים משפחה רחבה וענפה במדינת המקור שאליה הם רשאים לשוב ולממש בה את זכותם לחיי משפחה. על כן, המשיבה טענה כי ההחלטה שהתקבלה סבירה ואין מקום להתערב בה.

9.בית הדין לעררים דחה את הערר בקבעו כי טענתם של המבקשים לזכות לחיי המשפחה לוקה בחוסר תום-לב שעה שהיה באפשרותה של המבקשת להצטרף לאביה הביולוגי של הבת הגדולה, ולשוב לגאנה, אך בחרה להישאר בישראל. כמו כן, ולאחר שסקר בקצרה את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו ביחס לבת הגדולה, קבע בית הדין לעררים כי אין באמור בהן כדי להצדיק מתן מעמד למבקש, וכי הבת הגדולה יכולה לקבל טיפולים במסגרת השירותים החברתיים בעיר מגוריה. בית הדין לעררים הוסיף כי נכון למועד שבו ניתן פסק דינו, הבת הגדולה נמצאת על סף היותה בגירה, וממילא בעוד מספר חודשים תעמוד ברשות עצמה. לבסוף, קבע בית הדין לעררים, כי העובדה שהמבקש שהה בישראל זמן ממושך אינה מהווה כשלעצמה טעם הומניטרי.

10.המבקשים הגישו ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי. במסגרת הערעור שבו המבקשים על עיקרי הטענות שהעלו בפני בית הדין לעררים. הם הוסיפו והדגישו כי לבת הגדולה ולמבקשת ניתן מעמד מתוקף החלטת ממשלה 2183, שתכליתה המרכזית הייתה למנוע נזק לילדים שעמדו בתנאיה והיו חשופים ל"הגליה תרבותית". לטענתם, חוות הדעת המקצועיות שהגישו מלמדות במפורש כי הרחקתה של הבת הגדולה מישראל, וכן הרחקתו של המבקש, יובילו כשלעצמן לפגיעה חמורה בה, וכי העובדה שהיא עתידה להגיע לגיל 18 בקרוב אינה גורעת מהשלכות אלה. המבקשים טענו לבסוף כי לא ראוי לייחס למבקשת ולבת הגדולה חוסר תום-לב מקום שההיסטוריה המשפחתית שלהן הייתה ידועה היטב למשיבה כשזו העניקה להן מעמד מכוח החלטת ממשלה 2183. עוד נטען כי ראוי היה לייחס משקל לעובדה שהסעד שהתבקש מהוועדה ההומניטרית הוא זמני באופיו, נוכח שינוי המעמד הצפוי של המבקשת והאפשרות של המבקש להסדיר את מעמדו מתוקף דין אחר לאחר שהמבקשת תהיה בעלת מעמד קבע.

11.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי החלטת המשיבה, וכמוה גם פסק דינו של בית הדין לעררים, אינם מצדיקים התערבות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי המשיבה בחנה את עניינו של המבקש מספר פעמים, ודחתה את בקשתו לאחר ששקלה את כל העובדות והמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט המחוזי ציין כי התיעוד לגבי מצבה הרפואי של הבת הגדולה אינו עדכני וכי המסמך האחרון בעניין הוא משנת 2020. על כן, כך נקבע, המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי מצבה של הבת הגדולה, נכון למועד הערעור, מקים טעם הומניטרי שמצדיק מתן מעמד למבקש.

בקשת רשות הערעור

12.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולצדה הוגשה גם בקשה למתן צו ארעי וצו ביניים. המבקשים שבים על מרבית הטענות שהעלו במסגרת ההליכים הקודמים. בנוסף, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שהמסמכים שהוגשו לגבי הבת הגדולה אינם עדכניים. לטענתם, הבקשה נדונה בפני הוועדה בינואר 2021, בעוד שהמבקשים הגישו לוועדה מסמכים החל ממועד הגשת הבקשה וכמעט עד לסוף שנת 2020, ובכלל זה מסמכים מהחודשים יוני ואוקטובר 2020. לגישתם, בשים לב למסמכים אלה, היה מקום לייחס משקל רב להשלכות שעלולות להיות לעזיבת הארץ על הבת הגדולה ולבחון בחשדנות את הקביעה שעזיבתה דווקא תיטיב עמה. עוד שבו המבקשים ועמדו על כך שחלק מהמסמכים שהגישו לא הוצגו לוועדה ההומניטרית כלל. לדידם, הצגת מלוא המסמכים הייתה הכרחית, בעיקר לנוכח הסתירה בין עמדת חברי הוועדה לעמדת הגורמים הטיפוליים. לבסוף, המבקשים סבורים כי בקשתם מעלה שאלות משפטיות מובהקות החורגות מעניינם הפרטני וכי מימוש החלטתה של הוועדה ההומניטרית תגרום להם לעוול. כן מדגישים המבקשים כי בשלב הנוכחי אין עוד מקום להחזיר את הדיון למשיבה פעם נוספת, אלא ראוי שבית משפט זה "ייכנס בנעלי הרשות ויעניק למבקש את המעמד".

13.ביום 6.7.2023 קבעתי כי בקשת רשות הערעור והבקשה למתן צו ביניים מצריכות תשובה. לצד זאת, הוריתי על מתן צו ארעי לפיו לא יינקטו צעדי אכיפה כלפי המבקש עד למתן החלטה אחרת. ביום 11.7.2023 הודיעה המשיבה כי היא מותירה את הבקשה לצו ביניים לשיקול דעתו של בית המשפט. בהתאם לכך, הוריתי עוד באותו היום על מתן צו ביניים עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

14.ביום 23.7.2023 המבקשים הגישו בקשה לצירוף מסמכים הנוגעים למצבה של הבת הצעירה, ומלמדים בין השאר על עיכובים התפתחותיים, התנהגותיים ושפתיים וכן מסמכים המאבחנים אותה כמי שנמצאת על הספקטרום האוטיסטי וממליצים על מתן טיפול מותאם. ביום 26.7.2023 הוריתי על צירוף המסמכים לתיק, ובהתאם הוריתי גם על מתן ארכה להגשת תשובת המשיבה. בהמשך, ביום 7.8.2023 הוריתי, לבקשתו של המבקש מאותו יום, על הארכת אשרת השהייה שלו עד למתן החלטה אחרת.

15.ביום 6.11.2023 הגישו המבקשים הודעת עדכון, במסגרתה הוגשו מסמכים המלמדים על כך שהבת הצעירה התקבלה למסגרת של חינוך מיוחד והוכרה כנכה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. ביום 7.11.2023 הוריתי על תיוק המסמכים בתיק בית המשפט, וכי המשיבה תתייחס בתשובתה ככל הניתן לכלל הנתונים הרלוונטיים.

16.ביום 14.12.2023, לאחר שניתנו לה שתי ארכות לשם כך, הגישה המשיבה תשובה לבקשת רשות הערעור. המשיבה טענה כי בקשת רשות הערעור אינה מגלה עילה לערעור בגלגול שלישי ועל כן יש להורות על דחייתה. יחד עם זאת, המשיבה סברה כי השינויים במצבה הרפואי של הבת הצעירה מהווים שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחודשת על-ידי הוועדה ההומניטרית. לפיכך, הציעה המשיבה כי נורה על דחיית בקשת רשות הערעור תוך מתן אפשרות למבקשים להגיש בקשה חדשה להסדרת מעמדו של המבקש אשר תכלול את מלוא הנתונים העדכניים בעניינם של המבקשים. כמו כן, המשיבה הציעה כי צו הביניים יוסיף לעמוד על כנו עד לחלוף שלושים ימים ממועד קבלת החלטתו של מנכ"ל המשיבה בבקשה שתוגש.

17.ביום 17.12.2023 הוריתי למבקשים להודיע אם הם מסכימים להצעת המשיבה אם לאו. ביום 7.1.2024 הביעו המבקשים הסכמה עקרונית להצעתה של המשיבה, אך הוסיפו וביקשו לבטל את פסקי הדין שניתנו בערכאות הקודמות, ובכלל זאת את ההוצאות שחויבו בהן.

18.ביום 8.1.2024 הוריתי למשיבה להתייחס לבקשה האמורה ככל שהיא נסבה על ההוצאות שנפסקו בערכאות הקודמות. ביום 18.1.2024 הגישה המשיבה את התייחסותה, ובה הבהירה כי היא מתנגדת לביטול פסקי הדין שניתנו בערכאות הקודמות, ובתוך כך גם לביטול ההוצאות שנפסקו בהן. בהתאם לכך, על אף שמצאתי טעם בבקשה להקל עם המבקשים בעניין ההוצאות – נוכח עמדתה ובשים לב למסגרת הדיונית שבפני (מבלי שניתנה רשות ערעור) – לא היה בידי להיענות לה.

19.בשלב זה, נוכח הסכמת המבקשים להצעת המשיבה, דומה שהדיון בבקשת רשות הערעור התייתר. על כן, אני מורה על מחיקת הבקשה. אין מקום להורות על ביטולם של פסקי הדין שניתנו, אך מובן הוא שנוכח עמדת המשיבה ניתן לצפות כי הבדיקה החוזרת של עניינו של המבקש תיעשה בפתיחות, ותידרש למצבן של הבנות ולהשפעות האפשריות של הפרדתן מהמבקש בשלב זה. אינני נוקטת עמדה לגוף הדברים, אך חזקה על המשיבה כי היא תבחן את הבקשה החדשה לכשתוגש בנפש חפצה ובהתייחס למכלול נסיבותיהם של המבקשים, וכן למכלול הנתונים שכבר הוגשו ועוד יוגשו אליה לצורך בחינת הבקשה.

20.נוכח האמור, ובהתאם להצעת המשיבה, אשרת השהייה של המבקש תעמוד בתוקפה למשך שלושים ימים לאחר קבלת החלטה על-ידי מנכ"ל המשיבה בבקשה המחודשת שתוגש או עד להחלטה בערר שיוגש על החלטת מנכ"ל המשיבה, ככל שיוגש.

21.סוף דבר: הבקשה נמחקת. נוכח ההסכמות שהושגו – אין צו להוצאות בהליך הנוכחי.