בר"מ 4882/20פייסל אבו סיף נ. מנהל הארנונה בעיריית תל אביב

1.

המבקש מחזיק בנכס המשמש כמוסך בשטח העיר תל אביב-יפו (להלן: הנכס ). הנכס נמדד בשנת 2015, בהתאם להסכמת הצדדים במסגרת הליך אחר, ונקבע ששטחו הוא 102.93 מ"ר. בשנת 2017 ביקש המשיב לבצע ביקורת בנכס נוכח אינדיקציות שהגיעו אליו בדבר שינויים שחלו בו. המבקש סירב לאפשר לנציגי המשיב לבצע ביקורת בנכס או מדידה עדכנית שלו. משכך, ביצע המשיב מדידה של שטח הנכס באמצעות צילום אוויר ושטח הנכס עודכן ל-249.93 מ"ר. השגת המבקש נדחתה והוא הגיש שלושה עררים, שבמסגרתם טען, בין היתר, כי המדידה משנת 2015 "חלוטה" וכי עדכון שטח הנכס סותר את הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

2.

לאחר שמיעת הוכחות והגשת תצהירים, דחתה ביום 23.10.2019 ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ) את העררים. נקבע כי השאלה היחידה שמצריכה הכרעה היא כיצד על העירייה לקבוע את שטח הנכס לאחר שהניסיונות לערוך ביקורת בו לא צלחו ונוכח סירובו של המבקש למדידה מטעם העירייה. בהתאם להוראות סעיף 287 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ), המשיב מוסמך לערוך ביקורת בנכס ולבדוק אם נעשה שימוש בשטח שנמדד בשנת 2015 או שנעשה שימוש בשטח גדול יותר. תצהיר החוקר מטעם המשיב מלמד כי משפחת המבקש עושה שימוש בשטח נוסף, ובסך הכול בשטח בסך 249.93 מ"ר. לעומת זאת, המדידה שהוגשה מטעם המבקש לא נעשתה בשטח הנוסף שבו לטענת העירייה עושה המבקש שימוש ומשכך אין בה כדי לתמוך בטענותיו. כידוע, האמור בפנקסי העירייה הוא ראיה לכאורה לאמיתות תוכנו (בהתאם לסעיף 318 לפקודה) ולפיכך, בהעדר אפשרות לערוך ביקורת בנכס, לא עלה בידי המבקש לסתור את שטח הנכס שנקבע על ידי העירייה. לבסוף, ציינה ועדת הערר כי "האמור בשומת הארנונה כפי שקבע המשיב, קרי חיוב בגין שטח בסך 249.93 מ"ר, יוותר על כנו עד לביצוע ביקורת בנכס, בין אם על ידי העירייה ובין אם על ידי מודד מוסכם מטעם הצדדים".

3.

המבקש ערער על החלטה זו וביום 11.6.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן ) את הערעור. נקבע כי המקרה דנן לא מצדיק את התערבות בית המשפט בשיקול דעתה של ועדת הערר. בהתייחס לטענות המבקש המתייחסות לכך שסעיפים בפקודת העיריות (המקנים סמכות להיכנס לנכסים ולערוך בהם מדידות) מנוגדים לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, נקבע כי וועדת הערר אינה מוסמכת להורות על ביטול חקיקה ראשית. ממילא, נקבע, המבקש לא טען מדוע זכויות יסוד שלו נפגעות במידה שלא עומדת במבחני פסקת ההגבלה. עוד צוין בפסק הדין כי טענת המבקש שלפיה הוא לא מחזיק בשטח הנוסף (וכי למעשה לא הבין שהמחלוקת נוגעת לשטח זה) לא הועלתה בהשגה וגם לא בעררים שהגיש. מעיון בתשובות המשיב לאורך ההליך ניתן היה להבין באופן חד משמעי כי המחלוקת נוגעת לשטח זה. משטענה זו לא הועלתה בהשגה, ומשהיא עלתה לראשונה במסגרת ישיבת הוכחות בוועדת הערר (והתנגדות המשיב לשינוי החזית נרשמה בפרוטוקול) – הרי שוועדת הערר לא הייתה צריכה להכריע בה. למעלה מן הצורך, צוין כי ממילא טענה זו לא הוכחה, שכן המבקש לא אפשר מדידה ובדיקה בשטח.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. בעיקרם של דברים, טוען המבקש כי החלטת המשיב (שאושרה בוועדת הערר ובבית המשפט לעניינים מינהליים) היא "גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה". זאת, מאחר ולדבריו, השטח שבמחלוקת אינו נגיש לו, הוא אינו מתגורר בו והגורמים שמתגוררים בו הם גורמים עברייניים שמאיימים עליו. כנטען, התשלומים שיושתו עליו על ידי העירייה בנסיבות האמורות יגרמו לעיוות דין ויובילו לפגיעה בזכויותיו החוקתיות. כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים כאשר קיבל את טענת שינוי החזית. לבסוף, מוסיף וטוען המבקש שאין בחומר הראיות שהובא לפני ועדת הערר כדי להוליך למסקנה שאליה הגיע.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה בשאלות יישומיות באופיין תינתן במשורה מקום שבו מעלה הבקשה שאלה בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים, או אם נמצא כי למבקש ייגרם עיוות דין (בר"ם 3931/20 עיריית רחובות נ' וינרב , פסקה 5 (23.7.2020) ; בר"ם 1206/17 מ.צ.פ. אחזקת נדל"ן בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו , פסקה 5 (21.2.2017)). טענותיו של המבקש משיגות למעשה על קביעותיה של ועדת הערר שלפיהן לא עלה בידו לסתור את החלטת המשיב בנוגע לשטח הנכס. קביעות אלו, שבית המשפט לעניינים מינהליים לא מצא להתערב בהן, כאמור, נטועות בנסיבות המקרה הפרטני ובפרט בסירובו של המבקש לאפשר לגורם מטעם העירייה לבצע מדידה בשטח. טענות המבקש הן אפוא טענות ערעוריות במהותן וכפי שנקבע לא אחת, אין בטענות אלו כדי להקים עילה לבירור נוסף לפני בית משפט זה (בר"ם 4815/19 פירו נ' עיריית ירושלים , פסקה 7

(3.10.2019) ). כן איני סבור שעלה בידי המבקש להראות כי נגרם לו עיוות דין, וזאת בפרט בשים לב לקביעת ועדת הערר שלפיה האמור בשומת הארנונה יעמוד בעינו עד לביצוע ביקורת בנכס – בין אם על ידי העירייה ובין אם על ידי מודד מסוכם.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.