בר"מ 4907/20 פלוני נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.6.2020 (עמ"ן 22066-02-20, השופט א' דראל ), ובצדה בקשה למתן צו ביניים. בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 23.12.2019 (ערר (י-ם) 3436-19, הדיין א' חלבגה ).

2.

המבקשים הם תושבת ירושלים ותושב האזור שנשואים זה לזו מיום 20.7.2010 ולהם שלושה ילדים. ביום 7.4.2019 פנו השניים ללשכת המשיבה במזרח ירושלים על מנת להסדיר את מעמדו של המבקש מכוח זוגיות (במסגרת מה שמכונה גם בקשה ל"איחוד משפחות"). ביום 11.6.2019 הודיעה המשיבה כי למבקשים נקבע תור ללשכתה במזרח ירושלים ליום 6.2.2020.

3.

ביום 18.7.2019 הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים שבו הלינו על המועד המרוחק שנקבע לדיון בבקשתם. ביום 22.7.2019 נתן בית הדין לעררים צו ארעי שלפיו יעוכבו כל הליכי האכיפה נגד המבקש בכפוף להפקדה כספית. בהמשך, כאמור בפתח הדברים, הוא דחה את הערר וביטל את הצו. בהחלטת הדחייה ציין בית הדין לעררים כי לא הונחה כל תשתית ראייתית לכך שהמבקשים ערכו פנייה למשיבה להקדמת התור שנקבע להם. בנסיבות אלה, נקבע, אין זה מתפקידו של בית הדין לעררים להתערב בהחלטתה של הרשות.

4.

ביום 9.2.2020 הגישו המבקשים ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, ובו העלו טענות נגד המועד שנקבע לתור, כמו גם נגד

ביטול הצו שמנע את הרחקתו של המבקש. הם הוסיפו והלינו על כך שהצו שניתן בעבר הותנה בהפקדה כספית, ואף העלו טענות ביחס למדיניות קביעת התורים בלשכת המשיבה במזרח ירושלים. המשיבה מצדה טענה כי היא פועלת בדרכים שונות לצמצום העומס. בהתייחסו לכלל הטענות האמורות בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי זה הוגש שלושה ימים לאחר שהמבקשים כבר התקבלו בלשכת המשיבה בהתאם לתור שנקבע להם, כך שהערעור הפך לתיאורטי.

5.

בבקשת רשות הערעור שבפני, המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שבים המבקשים על הטענות שהעלו בו. בעיקרו של דבר, הם קובלים על המדיניות החלה על קביעת התורים בלשכת המשיבה, ובאופן ספציפי ביחס לבקשות לאיחוד משפחות. כן מעלים המבקשים טענות כלליות בדבר הפקדות כספיות כתנאי למתן צווים ארעיים. בד בבד עם בקשת רשות הערעור הוגשה בקשה למתן צו ביניים האוסר על הרחקתו של המבקש מישראל עד להכרעה בה,

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתשובה מטעם המשיבה. כפי שהטעים בית המשפט המחוזי, משעה שהתור בלשכת המשיבה כבר התקיים, הערעור הפך לתיאורטי, וממילא גם בקשת רשות הערעור על פסק דינו. כידוע, במקרה הרגיל, אם שאלה משפטית – אפילו היא חשובה – אינה נדרשת להתדיינות הקונקרטית או כאשר אין בכוחה להשפיע על תוצאת ההליך – לא תינתן רשות ערעור ביחס אליה (ראו: בר"ם 7699/16 הברה נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 7 (21.11.2016)). זה הדין גם בענייננו. כזכור, אין כל הכרעה בשלב זה ביחס לגורל הבקשה שהגישו המבקשים, ותלונתם נוגעת למועד התור שנקבע להם – שהתקיים עוד בחודש פברואר 2020. בשולי הדברים אוסיף, כי חזקה על המשיבה כי תתמיד במהלכים הנעשים במסגרתה לייעול הטיפול בפניות אליה כפי שצוין בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי.

7.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים עד להכרעה בה.