בר"מ 4941/20 שמואל זמלר נ. לימור קורמה

1 .

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 26.3.2020 (עת"ם 17733-03-20, השופטת ב' בר זיו ). בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן צו ביניים שהוגשה בצדה של עתירה מינהלית.

2.

מקורו של ההליך דנן בעתירה שהגיש המבקש נגד החלטתה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה בפרדס חנה-כרכור, היא המשיבה 3 (להלן: הוועדה המקומית ). בתמצית, המבקש היה חוכר בחלקת קרקע המצויה בפרדס חנה-כרכור (להלן: החלקה ). ביום 6.12.2015 נערך בין המבקש לבין המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים ) הסכם למכירת חלק מהחלקה שעליו בנוי בית מגורים ישן. בד בבד עם חתימת הסכם המכר, חתמו הצדדים גם על הסכם להסדרת השיתוף ביניהם (להלן: הסכם השיתוף ). בהסכם השיתוף נקבע, בין היתר, כי החלקה תחולק לשני חלקים כך שלכל צד תהא זכות שימוש באחד מהם, וכי זכויות הבניה הבלתי מנוצלות בחלקה, קיימות או עתידיות, יתחלקו בין הצדדים על-פי חלקם היחסי בבעלות. כן נקבע, כי אף צד לא יהא רשאי להתנגד לבנייתו של האחר, בכפוף לכך שהבניה תבוצע בהתאם לחוק ושהצדדים לא ינצלו אחוזי בניה מעבר למגיע להם.

3.

המשיבים הגישו לוועדה המקומית בקשה להיתר לביצוע שינויים מסוימים, שלה הגיש המבקש התנגדות. בעיקרו של דבר, המבקש טען כי על-פי הסכם השיתוף המשיבים אינם זכאים לזכויות בניה נוספות והם מנסים לנצל זכויות בנייה השייכות לו. לאחר הדיון שהתקיים בכך, הוועדה המקומית דחתה את התנגדותו של המבקש בקבעה כי הן במישור הקנייני, והחליטה לאשר את הבקשה להיתר בתנאים.

4.

המבקש הגיש ערר על החלטה זו לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה במחוז חיפה, היא המשיבה 4 (להלן: ועדת הערר ), ובו טען בין היתר כי היה על הוועדה המקומית להתייחס לטענותיו הקנייניות, וביום 16.2.2020 זה נדחה. ועדת הערר ציינה כי המשיבים הציגו בבקשה להיתר "תימוכין קנייניים" מספיקים, כך שאין מקום לעכב את ההכרעה בה. בהקשר זה, ועדת הערר ציינה כי כבר נקבע שמוסדות התכנון יעכבו הכרעה בעניין תכנוני רק במקרה שבו קיימת מחלוקת קניינית מהותית. לעומת זאת, כך נקבע, בין הצדדים נחתם הסכם שיתוף שהוראותיו ברורות.

5.

ביום 9.3.2020 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי, ובצדה בקשה למתן צו ביניים. המבקש טען כי לנוכח המחלוקות הקנייניות היה על הוועדה המקומית להפנות את המשיבים לערכאות המוסמכות, ולא לדחות את התנגדותו. המבקש העלה טענות שונות ביחס להתנהלותה של הוועדה המקומית, ובכלל זה ציין כי בפועל היא הכריעה במחלוקת הקניינית. כן נטענו פגמים לכאורה בהתנהלותה של ועדת הערר.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו ביניים. בעשותו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי העתירה נמוכים בהתחשב בהלכה הפסוקה שלפיה במקרה הרגיל מוסדות התכנון מוגבלים לדיון בשאלות תכנוניות, להבדיל מקנייניות, ובשים לב לכך שנקבע כי המשיבים הניחו תשתית מספקת להוכחת זכויותיהם הקנייניות. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי הוסיף כי טענותיו של המבקש ביחס לזכויותיו הקנייניות יוכלו להתברר בהליך האזרחי שנקט. באשר למאזן הנוחות, נקבע כי הוא אינו נוטה לטובתו של המבקש, שכן הוצאת היתר בניה אינה גורמת כשלעצמה לנזק בלתי הפיך, להבדיל מאשר הבניה מכוחו. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי הוסיף כי לא עומדים לזכות המבקש אף שיקולי צדק ויושר, בשים לב ללשון הבוטה שנקט בה בכל הנוגע להתנהלותן של הוועדות. לנוכח האמור, הבקשה נדחתה והמבקש חויב בהוצאותיהם של המשיבים בסכום כולל של 30,000 שקלים.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקש חוזר על הטענות שפרס בבית המשפט המחוזי הנוגעות בין השאר לזכויותיו הקנייניות ולהסכם השיתוף. המבקש מוסיף כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נותנת, כך בלשונו, "הכשר" לשחיתות של הרשויות המנהליות. המבקש מוסיף ומעלה טענות חמורות גם נגד בית המשפט המחוזי, ובכלל זה מציין שהחלטתו נגועה בשיקולים זרים ואף במרמה. עוד משיג המבקש על התנהלותה של ועדת הערר. לבסוף, המבקש מעלה טענות אף בעניין סכום ההוצאות שבו חויב, בשים לב לנסיבותיו האישיות ובכלל זה לגילו.

8.

התשובות שהוגשו בהתאם להחלטתי – על-ידי ועדת הערר, הוועדה המקומית והמשיבים – מצדדות כולן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כמו גם בחיובו של המבקש בהוצאות.

9.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבורה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, אמות המידה להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות למתן צו ביניים הן מצמצמות (בר"ם 4470/20 מדינת ישראל – מתכננת מחוז ירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מטה יהודה , פסקה 24 (22.7.2020)). מבלי להקל ראש בנסיבותיו האישיות של המבקש ובמצב הדברים שנוצר, לטענתו, לא שוכנעתי כי המקרה דנן עומד באמות מידה אלו. לגוף הדברים, אני סבורה שבית המשפט המחוזי שקל היטב במקרה זה הן את מאזן הנוחות והן סיכויי העתירה והראה כי שני השיקולים גם יחד אינם נוטים לטובתו. מבלי להידרש לגופו של הסכסוך, ניתן לומר כי הכלל לפיו רשויות התכנון אינן אמורות להכריע במחלוקות קנייניות בין הצדדים הוא הלכה פסוקה מבוססת היטב (ראו: עע"ם 2832/09 הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ , פסקה י"ב (9.1.20111)). כמו כן, המבקש לא הצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם לו בעת הזו כתוצאה מהוצאת היתר הבנייה, בשים לב לכך שהעתירה המינהלית תוסיף להתברר.

10.

לא ניתן לסיים מבלי לציין כי הניסוחים שבהם בחר המבקש הם אכן קשים, ללא הצדקה. דרך ארוכה עוברת בין הצגת טענות באופן נוקב וחריף לבין הטלת דופי בעובדי ציבור ובשופטים.

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. הרבה לפנים משורת הדין ובשים לב להוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי, אין צו להוצאות.