בר"מ 4951/21 שטולמן אירינה נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 16.6.2021 (עמ"ן 48775-11-20, השופט ר' וינוגרד ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 26.10.2020 (ערר(י-ם) 2265-20, הדיין ח' גוגנהיים ).

2.

המבקשת, ילידת 1961, שהיא אזרחית אוקראינה, נישאה ביום 16.10.2004 לאזרח ישראלי, שנפטר בסופו של דבר בשנת 2018 (להלן: המנוח ). לאחר נישואיהם הם התגוררו באוקראינה עד שעברו להתגורר בישראל בחודש מאי 2015, כאשר המבקשת נכנסה לישראל באמצעות אשרת תייר שניתנה לה לחודש ימים. ביום 8.11.2015 הגיש המנוח בקשה למתן מעמד למבקשת מכוח נישואיהם. ביום 15.3.2016 נערך לבני הזוג ריאיון לצורך התחלת ה"הליך המדורג" לרכישת מעמד בישראל. בו ביום ניתן למבקשת רישיון מסוג ב/1 וביום 28.11.2016 מעמדה שודרג וניתן לה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5. ביום 21.12.2018 נפטר המנוח. בהמשך לכך, ביום 5.2.2019 הודע למבקשת כי הוחלט על הפסקתו של ההליך המדורג והיא חויבה לעזוב את הארץ.

3.

בהמשך לכך, המבקשת הגישה בקשה לקבלת מעמד מכוח נוהל 5.2.0017 שעניינו "טיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי" (להלן: נוהל הפסקת ההליך המדורג ). בבקשה נטען בין היתר כי המבקשת נקלטה בישראל, דוברת עברית, עובדת במפעל ואף מנהלת חיים חברתיים. בהתאם לנוהל האמור, לאחר בחינת הבקשה הועבר עניינה של המבקשת לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית ) וזו המליצה לדחות את בקש תה. ביום 23.4.2020 מנכ"ל המשיב החליט לקבל את המלצתה של הוועדה הבינמשרדית, ובהתאם לכך דחה את הבקשה. בהחלטה צוין כי זיקותיה של המבקשת לאוקראינה חזקות מזיקותיה לישראל וכי לא נמצא טעם הומניטרי מיוחד וחריג המצדיק לתת לה מעמד בישראל.

4.

המבקשת הגישה ערר על ההחלטה האמורה לבית הדין לעררים ואף זה נדחה. בית הדין לעררים קבע שלא נפל פגם בהליך שבו התקבלה ההחלטה או בהחלטה עצמה שהיא סבירה. בית הדין לעררים הדגיש כי המבקשת הייתה נשואה למנוח כ-14 שנים, שמתוכן הם חיו בישראל כשלוש שנים וחצי בלבד.

5.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית הדין לעררים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, לאחר שקבע כי לא נפל בהחלטתו של בית הדין לעררים פגם המצדיק התערבות בה. בית המשפט המחוזי קבע כי זיקתה של המבקשת לישראל נובעת מהשהות בה במשך שנים ספורות בלבד עד לפטירתו של המנוח, וכי לעומת זאת התגוררה באוקראינה עד גיל 54, ילדה בה בן ועבדה בה. על רקע זה, ציין בית המשפט המחוזי כי אין מניעה לכך שהמבקשת תחזור להתגורר באוקראינה ותמצא שם תעסוקה דומה לזו שמצאה בישראל. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי את גרסתה העובדתית של המבקשת שלפיה אין לה כיום זיקה מובהקת לארץ מולדתה, בציינו כי זוהי גרסה שהועלתה לראשונה רק לאחר פטירת המנוח וכי קיימות סתירות בין הגרסאות השונות שנמסרו בקשר לכך.

6.

בקשת רשות הערעור דנן מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר המבקשת חוזרת ומעלה את טענותיה לעניין מבחן מירב הזיקות. כך, המבקשת טוענת כי אין לה קשר עם קרוביה באוקראינה, או אף מקום מגורים קבוע בה, וכי מאז שעברה להתגורר בישראל זהו מרכז חייה. בין היתר, המבקשת מדגישה את הקשרים הקרובים שהיא מקיימת עם משפחתו של המנוח, את השתלבותה במעגל התעסוקה, ואת שליטתה בשפה העברית.

7.

לאחר שבחנתי את הבקשה אני סבורה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובה, מאחר שאינה מגלה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית, אלא נוגעת ליישומו של הנוהל בעניין הפסקת ההליך המדורג בעניינה הקונקרטי של המבקשת. על כן, הבקשה אינה עומדת באמת המידה המצמצמת שחלה על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר הערכאה הראשונה היא בית הדין לעררים (ראו: בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 23 (13.5.2018)). כמו כן, לא התרשמתי שההחלטה מסבה למבקשת עיוות דין. ניתן להבין לליבה של המבקשת שמרגישה כי מצאה בית בישראל. אולם, בנסיבות העניין, אין לומר שההחלטה שהתקבלה אינה סבירה, בהתחשב באורך התקופה שבה חיו בני הזוג בישראל, ובשים לב למכלול זיקותיה של המבקשת למדינת המוצא שלה.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. במכלול הנסיבות אין צו להוצאות. על מנת לאפשר למבקשת שהות לצורך התארגנות, אני מורה כי היא תעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 1.10.2021.