בר"מ 5047/15 יבגני פייגין נ. משרד הפנים

1.

המבקש, אזרח ישראלי, נישא למבקשת 2, אזרחית רוסיה. המבקש 3 הוא בנה הקטין של המבקשת 2 מנישואים קודמים. ביום 24.5.2015 הגיש המבקש בקשה למשרד הפנים (להלן: המשיב ) במטרה להתחיל "הליך מדורג" עם המבקשת וקיבל הודעה לזימון לצורך פתיחת תיק והגשת מסמכים מתאימים ליום 2.8.2015. המבקש והמבקשת 2 נישאו ברוסיה ביום 1.6.2015. ביום 14.6.2015, לאחר נישואיהם, ביקשו המבקשים להיכנס לישראל והצהירו כי באו להשתקע בה, וזאת מבלי שהגישו בקשה מוקדמת להסדרת כניסתם במועד זה. כניסתם סורבה בשל חשש להשתקעות ומחמת פעולה בניגוד לנהלי המשיב. מהחלטת בית הדין נושא הבקשה שלפניי עולה כי משרד הפנים החליט כי הם יהיו רשאים להיכנס לישראל למשך שבועיים בכפוף לכך שיפקידו ערבות בסך של 50,000 ש"ח (להלן: הערבות ), ללא אפשרות להאריך תקופה זו; וכי עד ליום 28.6.2015 המבקשים יסדירו את מעמדם או יעזבו את הארץ (להלן: ההחלטה ). ביום 30.6.2015 דחה בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (לעיל ולהלן: בית הדין ) ערר שהגישו המבקשים על החלטה זו. נקבע כי על המבקשים 3-2 לצאת את ישראל תוך 7 ימים; כי אם לא יעשו כן תחולט הערבות שהפקידו; וכי הם יורשו לשוב אל המדינה ככל שיקבלו היתר לכך כדין. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו ובצדו בקשה למתן סעד זמני שלפיה בית משפט יורה כי המבקשים 3-2 יוכלו להישאר בישראל עד להכרעה בערעור. ביום 6.7.2015 נתן בית המשפט צו ארעי שלפיו המבקשים 3-2 לא יורחקו מישראל עד להחלטה בבקשה לסעד זמני.

2.

ביום 16.7.2015 דחה בית המשפט (כב' סגן הנשיאה ד"ר ק' ורדי ) את הבקשה למתן סעד זמני, ובהחלטה נוספת מאותו יום דחה בית המשפט בקשה מטעם המבקשים לעכב את ביצוע החלטתו ב-7 ימים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בבקשה למתן סעד זמני, שאליה צורפה בקשה שהוכתרה "בקשה למתן צו לעיכוב הליכים כנגד המבקשים 2 ו-3 וכן להארכת מועד ערבות במעמד צד אחד בלבד". ככל שניתן להבין מהבקשה, מועד עזיבתם של המבקשים 3-2 את הארץ נקבע על ידי המשיב להיום, 20.7.2015, וטיסתם קבועה לשעה 15:00. לטענתם, הבקשה להסדרת מעמד המבקשים 3-2 צפויה להתחיל להתברר, על פי נהלי המשיב, ביום 2.8.2015, ובמצב דברים זה שיקולי מאזן הנוחות נוטים לטובת הישארותם בארץ. עוד מבוקש כי מועד חילוט הערבות יוארך עד למתן החלטה בערעור.

3.

דין הבקשה להידחות. בית המשפט עמד על כך שהמבקשים התחייבו להסדיר את מעמדם או לעזוב את הארץ עד ליום 28.6.2015 והפקידו ערבות מתאימה לשם כך; על כך שהמבקשים פעלו בניגוד לנהלי המשיב עת ביקשו להיכנס לישראל מבלי שהגישו עובר לכניסתם בקשה מתאימה; ועל כך שהמבקשים ידעו, כבר במועד החתימה על הערבות, כי התור לטיפול בבקשתם קבוע ליום 2.8.2015, היינו: לאחר המועד שבו התחייבו לעזוב את הארץ. נוכח דברים אלה, ובשים לב לכך שההחלטה דנן איננה בלתי הדירה במובן זה שאם הערעור יתקבל יוכלו המבקשים 3-2 לחזור לישראל, קבע בית המשפט כי שיקולי מאזן הנוחות גם הם מביאים לדחיית הבקשה לסעד זמני. תוצאת האיזון שערך בית המשפט לעניינים מינהליים בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין הסעד הזמני אינה מגלה עילה למתן רשות לערער על החלטתו בנסיבות המקרה שלפניי על פי אמות המידה המקובלות.

4.

יחד עם זאת, תשומת לב המשיב מופנית לאמור בפסקאות 16-15 להחלטת בית הדין. כעולה מהאמור, לא ברור אם החלטת המשיב נמסרה למבקשים; ונוסח הערבות שעליו חתמו המבקשים אף הוא אינו בהיר דיו ועלול לגרום לתקלות. יש, אפוא, להקפיד על מסירת ההחלטות למבקשים, ורצוי לפעול לשנות את נוסח הערבות באופן שימנע חוסר בהירות.

5.

הבקשה שנסבה על ההחלטה בעניין הסעד הזמני נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם "הבקשה למתן צו עיכוב הליכים" שהגישו המבקשים. אשר לערבות שהופקדה: בית המשפט לא התייחס לסוגיה אחרונה זו בהחלטה נושא הבקשה שלפניי. בית הדין קבע כי בנסיבות שתוארו לעיל, לא תחולט הערבות אם יעזבו המבקשים 3-2 את הארץ בתוך 7 ימים. עזיבתם "הוקפאה" מכוח צו ארעי שנתן בית המשפט לעניינים מינהליים, שבהחלטתו בעניין זה קבע כי הערבות לא תחולט עד להחלטה בבקשה למתן סעד זמני. בהמשך נדחתה הבקשה לסעד זמני; ובקשת הרשות לערער עליה נדחתה אף היא, כאמור מעלה. בעניין זה אין לבוא בטענות למבקשים, ובנסיבות אלו הנחתי היא כי בכפוף לכך שהמבקשים 3-2 אכן יעזבו את הארץ במועד שנקבע על ידי המשיב – לא תחולט הערבות.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.